יומן תן 1

jackal

יום 1

אמש היה הסדר.
הבוקר אני מתחילה את יומן התן..אולי אני קצת קשה עם עצמי, בכך שאני בכלל קוראת לעצמי "תן" אך כאן אני נמצאת ברגע זה. וזה כמובן בניגוד למה שאני מלמדת. אף אחת/אחד אינו :"תן" או "ג'ירף" – לא לזה התכוון המשורר ( מרשאל רוזנברג) כאשר הביא את שתי החיות הללו כסמל לשפה המרחיקה והמקרבת

אז מה קרה שכל כך היה לי קשה עם עצמי?

מתלבשים לצאת לאמא שלי. עכשיו אני רוצה לספר כרקע שאנחנו משפחה קטנה , ומכל מיני סיבות, שגם עליהם שפטתי את עצמי, אנחנו מוצאים את עצמינו בסדר נורא קטן…אמי, בת ה 89, ילדיי המתבגרים, המטפלת הפיליפינית ושתי בנותיה שגרות עם אמא.

אז אנחנו בהתלבשות. פתאום יסמין בתי, שואלת : אמא, מי בא לסדר שלנו? זה רק אנחנו, אני עונה.
"מה? זה הכל? משעמם! מה עושה את זה חג!? כל ערב שבת אנחנו אצל עדינה! " והולכת להתקשר לאבא שלה.
אני שומעת את השיחה והדם מתחיל לעלות לי לראש ..
אני שומעת אותה שואלת את אחיה " תום רוצה להצטרף לסדר של אבא?

בשלב הזה " התן" מרים את ראשו וזה נשמע בערך כך:
יסמין!!! את מתכוונת ללכת ולהשאיר אותי ואת עדינה לבד? מה את חושבת לעצמך?!? קודם כל תורידי את השמלה שנתתי לך, ואת החגורה שלי, ואם את הולכת קחי כבר תיק ותישארי אצל אבא שלך לישון! (עונש)

מה הבעייה שלך? היא עונה, וגם שם הטונים מתחילים לעלות

מה הבעייה? את יודעת שסבתא שלך בת 89, מי יודע אם תהיה איתנו בשנה הבאה? ( אשמה) אני מתחילה לבכות, וחוץ מזה, יכולת לברר איתי את העניין הזה קודם והייתי נוסעת עם עדינה לאן שהוא..וזה מאוד מעליב וכן הלאה וכן הלאה.

אני מבינה שאת רוצה גוון ולפגוש אנשים חדשים, אבל, זה חסר התחשבות מצידך ברגע האחרון להגיד לי את זה! עוד אשמה.. אני ממש נעלבת בכי.

לא יכולה להתחבר לצורך שלי בשיט

את ילדה חסרת התחשבות! כל מה שחשוב לך זה סיפוק הצרכים שלך! ולא מעניין אותך אף אחד אחר!

התוצאה – היא באה.. אך מאיזה מקום? מה המחיר שאני משלמת? מתי יגיע היום שהיא תקןם ותלך ולא תחזור?

כל הדרך לאימי עברה בשקט מוחלט, הם ישבו עם אזניות ושמעו מוזיקה ואני שמעתי את הקולות של ה"תן" מכים בי : "אמא גרועה, הסנדלר הולך יחף, את לא מסוגלת ליישם את מה שאת מלמדת, אני פורשת מהמקצוע ועוד כהנה וכהנה. אחר כך שמתי מוזיקה, קצת נרגעתי, מחשבות אחרות נכנסו..

יצאתי. מהמכונית. אמרתי : אני מתנצלת. היא אמרה: אני צריכה זמן לריפוי, עניתי…גם אני.

כעבור 20 דקות כבר היינו סחבקיות. היא אמרה: זה מה שטוב בי ובאמא – אנחנו יכולות לריב ואחרי כן לחזור להיות חברות.

אך בדרך – מרגישה עצב, על פספוס הזדמנות נוספת להיות מקרבת…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s