על דפוסים ותנים אחרים..

אמש חזרתי מאמסטרדם. זה לא היה סתם טיול.  זה היה מפגש משפחתי עם אחי, ובתי הצטרפה אלינו ברגע האחרון.  ידעתי שזה מועד לפורענות אך בכל זאת הסכמתי שתבוא.

לאחי ולי יש היסטוריה. ולמי בעצם אין? למפגשים הלרוב קצרים בינינו יש דינמיקה  קבועה. נפגשים ביום הראשון…חיבוקים ואהבה ( אם כי הפעם היה קצת חולה אז דילגנו על הריטואל המהנה הזה). ביום השני כל צד מתחיל למשוך לכוון שלו- הוא רוצה ללכת למוזיאונים, היא רוצה רק לעשות שופינג, ואני רוצה לרצות את כולם (-: . רק פייר לומר שגם בלי בתי בתמונה זה קורה אך הפעם המשלוש רק הגביר את התופעה)

המתח מתחיל לעלות.

היא מרגיזה אותו, היא מרגיזה אותי , הוא מרגיז אותי (מאוד תקשורת מקרבת), הוא מתחיל להתלונן, היא מתחילה להתלונן, ואני – עם אזני התן שלי מופנות בבירור אל עצמי- מתחילה, או יותר נכון, ממשיכה- להרגיש אשמה –

חגיגה. חגיגת תנים.

אחר כך יש סצינות. הרצאות ארוכות ממנו עם כל התסכול שהוא חווה, אחרי הכל הוא הזמין אותנו כדי לבלות עם משפחתו, ולבסוף הוא אומר : אני הולך לכוון שלי תעשו מה שאת/ן רוצות. עיני מתחילות להתמלאות בדמעות. הוא מרגיש רע וכן הלאה

עוברות כמה שעות טובות מלאות בכאב, ואחר כך – לפני פרידה מנסים למצוא את הדרך חזרה אחד לשני…. אחרי הפרידה טקסטים מתנצלים ואהבה. וחוזר חלילה.

אני נזכרת בזה שכשהילדים שלי היו קטנים, קראתי איפה שהוא שאחרי יום שלם בגן או בבית הספר, כאשר ההורים באים לאסוף את הילדים, הילדים מתפרקים ומה שההורים צריכים להתמודד איתו הרבה פעמים זה בכי – והסיבה שזה קורה זה שהם במאמץ כזה גדול to keep it together, כלומר, לשמור על פאסון ולהגן על עצמם שכאשר הדמות הבטוחה מופיעה – ההגנות נופלות והם מרשים לעצמם להיות הם. אחרי הכל, עם משפחה – האנשים שאנחנו סומכים שלא ייעלמו, אנחנו מרשים לעצמינו להיראות,  ולא תמיד הכי יפים וחכמים. ועובדה היא – שזה מה שקורה בהרבה מפגשים משפחתיים.

Lashelle Charde –  שלה אתר מצויין על יחסים ( בעיקר זוגיות) דרך עיני תקשורת מקרבת, בדיוק כתבה פוסט השבוע על משפחה והחגים ( לקראת חג המולד). מסתבר שגם לאמריקאים יש את הבעייה הזו אך הם נאלצים להתמודד איתה רק פעמיים בשנה.. ממליצה לקרוא – אך פה אתמצת את ההמלצות שלה להתמודד עם התופעות הללו:

1.  להשתדל לקבל אמפתיה על הכאב והצרכים שאינם מתמלאים במקרים שבהם אתם נפגשים עם המשפחה וכל הדפוסים עולים לפני השטח.
2. קבלת המציאות ולהרשות לעצמינו לחוות אבל על אותם צרכים שאינם מתמלאים
3. החזרת תשומת הלב לאותם צרכים וניסיון למלא אותם
4. להתבונן על חייהם של כל אחד מבני המשפחה בחמלה – עם ניחושים אמפתיים למה שעובר עליהם
5. להציב גבולות כם בני המשפחה הללו שמאפשרים לנו להיות נוכחים במיטבינו. הכוונה שלה היא שאם אנחנו שמים לב שבארוחת ערב אחת בלבד אנחנו מסוגלים לנהל בדרך ששומרת עלינו, להקפיד לא לעבור את הגבול הזה.

העבודה הזו דורשת הרבה מודעות, חמלה ותמיכה, וההמלצה שלי היא לא לנסות לעשות אותה לבד. לשם כך תפתח בשבוע הבא קבוצת תרגול של תקשורת מקרבת בהובלה של זאב לביא ושלי, ובה נסתכל יחדיו על המקומות הכואבים וניתן אחד לשני הרבה אמפתיה, הקשבה וגיבוש אסטרטגיות.

לפרטים נוספים : 0507480561