האומץ לדבר

 

שנים שאני לומדת ומלמדת תקשורת מקרבת.

אך, עם כל הידע שלי, היכולת ללמד אחרים את הגישה שאני כל כך מאמינה בה, לא רק ככלי נפלא לפתרון קונפליקטים בין אנשים אלא כשער ענק לריפוי, ריפוי אישי וריפוי עולמי.. הקושי העצום שלי הוא ליישם את זה בשבילי.

למה הכוונה?

אני פוחדת לומר את שלי. פתאום הבנתי, שיש לי פחד לומר את מה שמתרחש בתוכי, שמא יהיה אסון, או כפי שאמרתי לחברתי חגית הבוקר: "השמיים יפלו והעולם יבוא אל סופו!" אולי אני דרמטית במיוחד אך בשבילי הפחד הוא כזה. אני פוחדת שמא, אם אומר את שלי, האדם שממולי יכעס עליי, או יתנק ויילך לכוון השני… ואשאר לבד.

והפחד הזה משתקף בכל מערכות היחסים שלי. עם ילדיי, עם חברותיי, עם שותפות לעבודה –

אני משקיעה כל כך הרבה מאמץ בלהיות אמפתית ונחמדה לאחרים, ותכלס' – זה עולה לי בבריאות. זה עולה לי בעוד תחושה של בדידות. אני מרגישה לפעמים כמו מתה – עמימות ואפילו.

כתבתי את הדברים הבאים, לפני זמן מה:

"זה תהליך. אמנם, אני מצליחה לתת אמפתיה לכולם, כמו שחברה אמרה "בלי שארגיש את זה בכלל, את נותנת אמפתיה וזה עוזר המון" אך עדיין מוצאת שלא תמיד יש לי את האומץ או האמונה – לומר את שלי בדרך והאסרטיבית והמקרבת. אני בטוחה שזה קשור ליכולת או אי היכולת לשים גבולות בריאים סביב עצמי, וגם האמון הבסיסי שיש שם מישהו שישמע אותי, באמת. אלה הם דפוסים שנוצרו אי שם בילדות, אני משערת, ומשכפלים את עצמם שוב ושוב."

מרשאל רוזנברג אומר:

Don't be nice – be real

הווה אומר – אל תהיה עסוק בלהיות נחמד ולרצות את כל העולם – תהיה אתה, או את – באוטנטיות מלאה. אך מה לעשות עם הפחד הזה? או האמונה הזו שחיה בתוכי?

הבוקר היתה לי הזדמנות – "to be real – "  –

חברה טובה שלי – חגית כרמלי – שהיא גם תלמידה של תקשורת מקרבת – ואני נפגשנו. דיברנו כרגיל על מה שקורה בחיים שלה ושלי – סיפרתי לה על ערב מבוא מוצלח שהיה לי של תקשורת מקרבת- ואז, היא הזכירה את קבוצת התרגול שלנו , שהיא חברה בה מההתחלה- ואמרה משהו כמו

"צריך לדבר על מה יהיה במפגש הבא"…

הרגשתי שאני נסגרת קצת…רוצה לומר לה משהו. אך פוחדת…הפגישה עמדה להסתיים – ראיתי איך עוד רגע, אני מוותרת והולכת לדרכי ומדחיקה את מה שיש לי. אך לא -אמרתי:

"חגית אני רוצה לומר לך משהו" – שמתי לב לפחד או החשש שעולה בי אך המשכתי- "כשאת אומרת את הדברים הללו, ועוד במקרה שהיה במפגש האחרון, נדמה לי שאת רוצה לקחת את המושכות בידיים, ואני שואלת את עצמי, היי מי המנחה פה?" וזה לא נאמר ממקום של אגו, אני כמעט בטוחה (-: אלא מקום שרוצה בהירות – ושיש לי דרך מסויימת שחשוב לי להוביל את הקבוצה – אל המשוב שלה והתמיכה שלה חשובים לי ביותר. שאלתי:

"איך זה בשבילך לשמוע את הדברים?"  היה כל כך חשוב לי שהדברים לא יישמעו כטענה או האשמה, אחרת מה עשיתי בזה?? לקח כמה שניות גם בשבילה לזהות מה חי בה, אך משם והלאה השיחה התעוררה לחיים!! שיתפתי אותה בפחדים שלי, ומה שקרה היה מופלא בעיני! השמיים לא נפלו… והיא לא כעסה, או ברחה לכוון השני, אלא נשארה נוכחת, אוהבת – והעיקר – נשארה.

הצורך באמון שיש לי עם מי לדבר בדרך המקרבת, האמון שיחד מתוך שיחה ומתוך הבנה של הצרכים אחת של השנייה, תמצא דרך ששתינו נהיה מרוצות – הצורך הזה נענה בגדול!

הרגשתי את עוצמת החיות זורמת חזרה לתוך העורקים שלי – והתחלתי לשיר: הללויה!

בדרך הביתה ניגן ברדיו השיר של יצחק קלפטר בקולי קולות !!!