בחירה

 

 

אמש הייתי בסרט דוקומנטרי מרשים ונוגע ומרגש כל כך! זה סיפורו של סרגיי פולונין, רקדן בלט וירטואוז ובחור מהמם (בעיני) שהיה לרקדן הראשי הצעיר ביותר של הבלט המלכותי האנגלי בגיל 19 בלבד! בחור מוכשר ויוצא דופן אך מלא בכאב..

סרגיי נולד בעיר קטנה ומאוד ענייה באוקראיינה. הוא התחיל לרקוד בגיל 3 – בשילוב עם התעמלות מכשירים ובשלב מסויים אימו החליטה שיילך לבלט קלאסי. לאחר כמה שנים היה ברור שיש כאן כישרון יוצא דופן ובגיל שמונה נסע אימו לקייב ללמוד באקדמיה, אך הלימודים היו יקרים ומשפחתו התפצלה: אביו נסע לפורטוגל לעבוד וסבתו האהובה ליוון – על מנת לממן את המשך לימודיו. אימו חיה את חייה דרכו ובשבילו. בשלב מסויים גם קייב נהייתה קטנה עליו והיא הגישה מועמדות לבית הספר לריקוד של הבלט המלכותי בלונדון. רק 15 תלמידים מתקבלים בשנה מתוך מאות של מועמדים.

סרגיי התקבל – אך אימו לא יכלה להישאר איתו בלונדון ומאותו הרגע הוא היה לבד – בגיל 11.

הוא עבד מאוד מאוד קשה והתקדם מהר מאוד, וכאמור בגיל 19 כבר נהיה הסולן הראשי של הלהקה.

מדוע אני כותבת על רקדן בלט בבלוג על תקשורת מקרבת? כי בשלב מסויים – לאחר שאגר רגשות קשים, של בדידות, תסכול וצער תהומי על שהוריו התגרשו, הכל התפוצץ בגיל 22 כשפתאום הודיע על התפטרות מהלהקה, מלווה בהתנהגות של   Bad Boy – סיפורים על שתייה סמים וגוף מלא בקעקועים.

מה שנגע לליבי היה משפט שהתנוסס על אחד העיתונים שהוא : "אינו רוצה לקבל פקודות יותר" .

חייו של רקדן – במיוחד קלאסי- הם תובעניים בלשון המעטה. 11 שעות ביום של אימונים והופעות בערב, ציות מלא כחלק מהמערכת- ומעט מאוד חופש. אני רואה את המרד שלו כהצהרה על חייו – שלמרות שאהב לרקוד, היו נטולי בחירה בחוויה שלו, ובחירה – כפי שאנחנו יודעים – הוא צורך ענק שיש לבני האדם!! כפי שאנחנו למדים מהחיים – כשצורך אינו מתמלא שנים על גבי שנים, ואין מענה ואין אמפתיה לזה – בסוף זה מתפוצץ! וכך אכן קרה לסרגיי – שבניגוד לדמות שיצרו לו בתקשורת הוא למעשה אדם עדין ונשמה טובה במיוחד, שלא לדבר על זה שהוא חתיך (-:

סרגיי החליט ליצור ריקוד על פי שיר ידוע ( Take me To Church) – עזרו לו חברו הקרוב מהלהקה, בחור לא פחות מקסים, וצלם סרטונים ידוע, והתוצאה נצפתה ביוטוב לא פחות מ- 20 מיליון פעם!

סרגיי התכוון שזו תהיה שירת הברבור שלו, ולפרוש לחלוטין מעולם הריקוד – אך בעקבות התגובות הרבות, המכתבים מלאי הכרת התודה על ההשראה שנתן לכל כך הרבה צעירים – חזר בו אך מזווית אחרת לגמרי. הוא גם אומר שהוא גילה בדרך דברים משמעותיים על חייו, על חופש, ועל איך הוא רוצה להשפיע על העולם. מעניין לראות מה קורה כשלאדם יש פתאום את החופש לבחור באמת – עד כמה הוא מבין פתאום מה חשוב לו בחיים.

אני מאוד מאוד ממליצה לראות את הסרט הזה. הוא נוגע בכל כך הרבה רבדים – וכל כך מעורר רגשות!

וגם כמובן ממליצה ללמוד תקשורת מקרבת – שמקרבת אדם לעצמו, ומראה לו את הלגיטימיות של הבעת רגשות והריפוי הגדול שמתרחש כשאנחנו מקבלים אמפתיה למקומות הללו….

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s