י
וצאת משיעור שנתתי על תקשורת מקרבת באשקלון למורות של בית ספר יסודי ותיכון…
כל כך הרבה תסכול וכאב יש שם בתוכן
מורה של 26 שנים ומורה של שלוש שנים
מאוכזבות מהמערכת
מהילדים שאי אפשר ללמד
או לעזור להם באמת
במשך שעתיים שמעתי סיפורים קורעי לב
כל מה שיכולתי לעשות ועשיתי זה לתת להן הרבה אמפתיה והקשבה
לשקף את הצרכים שלהן בשקט בביטחון במשמעות בנראות – שלא נענים
יוצאת לעבר המכונית ומול הבניין היפה של הספרייה בה לימדתי
מזרקה נעימה עם אוויר צח מהים. התיישבתי שם.
פתאום ילדה קטנה רצה לעבר המזרקה מתוקה עם צמה – רצה רצה קופצת על החומה הנמוכה של המזרקה ואחריה אמא שלה צועקת: בואי הנה בואי הנה מיד!
תופסת אותה ומביאה לה פליק רציני לתחת
וגוררת אותה משם
וכל רגע נעצרת תופסת לה בשערות מנסה לרסן את הדבר הקופצני הזה ומעיפה לה עוד כמה מכות
לא יכולתי לעמוד מנגד
הן החלו להתרחק וקראתי:
״גבירתי ״
היא הסתובבה אליי
מה?
התחלתי לומר : "את יודעת שזה נגד החוק להרביץ לילדים" – אך למזלי – היא לא שמעה והתקרבה אליי; מה אמרת?
התעשטתי – הרגע לימדתי את המורות הללו – "אמפתיה לפני הכל" –
אמרתי : זה נראה שאת מאוד מאוד כועסת על הילדה
כן! היא אמרה – היא לא מקשיבה לי!
והיית רוצה שהיא תקשיב ולא תרוץ ככה ? כן כן אני מכירה את הבת שלי- היה לה מבטא כבד לא ברור לי איזה ופניה היו נראים קשי יום.
אהה אמרתי כן זה מאוד מכעיס
כן, היא אמרה והסתובבה והלכה
בכל זאת הרגשתי דחף ואמרתי לה – בכל זאת לא כדאי להרביץ לה….
רעדתי ..
אך שמחתי שהיא לא שמעה את הדבר הראשון שאמרתי
מזה לא היה יוצא טוב בכלל
יעל בריסקר 