להרגיש שוב…

 יושבת בספרייה וכותבת

גיליתי את המקום הזה כמקום עבודה השקט ביותר וחינמי עם הכי פחות הסחות דעת שיש עבורי. אין ספק שאם היו מאבחנים אותי היום הייתי יוצאת ADD –תודה לאל שאין לי תיוג נוסף שאני עלולה לשים על עצמי …

אך לא על זה אני כותבת היום – אלא על היכולת שלי לדבר – להשמיע את קולי.. ולומר את שלי.

שמה לב לפחד שאוחז בי לעיתים , להעדפה שלי להקשיב במקום לדבר, שאמנם מתאים למקצוע שבחרתי לי , אך בחיים…

הטריגר למחשבות הללו היה בקשה שמישהי כתבה באחת הקבוצות של המטפלים – אם יש מישהו עם ניסיון באילמות סלקטיבית – ומיד חשבתי על עצמי ;

כשהייתי בת ארבע נסענו לארצות הברית. אבא חזר לספסל הלימודים אחרי שנים רבות להשלים את המסטרס ולהתחיל את הדוקטורט, בנושא פרי הדר.

הגענו לארצות הברית– בדרך, עצירה באירופה– ובמשך שלושת החודשים הראשונים שלי באמריקה לא הוצאתי הגה מהפה.

כנראה השוק של השפה החדשה, המקום החדש – הגן ילדים החדש …כשלבסוף פתחתי את פי לדבר היה זה באנגלית ולא חזרתי לדבר עברית עד שחזרנו שבע שנים לאחר מכן. ואז שוק תרבותי שוב בנוסף לאכזריות הילדים שעשו צחוק כשניסיתי לדבר עברית…

האם כאן התחיל הדפוס הזה?  הפחד ?

פעמים רבות שאלתי את עצמי עד כמה אמפתיה קיבלתי מהוריי על מה שעובר עליי ? די ברור שלא כי לא היה להם את במודעות הזו

אך השאלה שמעסיקה אותי כעת היא:

האם מאוחר לתת לעצמי– כילדה הקטנה המתוקה הזו–  את האמפתיה, את הלגיטימציה להרגיש את כל מה שהרגשתי אז ? האם זה יכול להזיז משהו ?

אז כתבתי ליעלי הקטנה (באנגלית דווקא זורם לי)

אך פה אתרגם –

יעלי קטנה את מרגישה לבד…? אולי את לא מבינה למה כולם מדברים בשפה זרה ? את פוחדת?

שמה לב לקשר בתוך הבטן.. רצון לבכות – אך אני בספרייה– זה לא המקום– אז יושבת עם התחושה – מה עוד עולה בי? עצב,רואה תמונה של עצמי בגן משחקת לבד עם כלי עבודה שהיו שם…

מניסיוני עם תקשורת מקרבת אני יודעת שלו היו מדברים איתי אז כן יש סיכוי שמשהו אחר היה קורה – אך מי יודע? מי יודע אם כל זה לא קרה על מנת שאבין יותר טוב אחרים?

מה אתם אומרים??