הר הגעש שבי

volcano
Photograph by Jennifer Morrow – Flickr

הבוקר צעקתי.

צעקתי על ילדיי.

צעקתי על עצמי…

ו….הצלחתי לצעוק ב"ג'ירפית" ובזה אני גאה!

זה התחיל סביב נושא ההסעות. בתי התרגלה ( אני הרגלתי) שאני מסיעה אותה לבית הספר. יש סביב זה המון עניינים, במיוחד שהם בני שבע עשרה ושמונה חודשים – ויש בי ציפייה שכבר יתנהלו ללא עזרתי. ועם זאת, אני ממשיכה להסיע..אולי כשאתם קוראים את זה אתם אומרים בלבכם: מה??? היא עדיין מסיעה? היא נורמלית? זה בסדר אני מרשה לכם לחשוב את זה (-:

וגם הבוקר, כשאמרתי לה שאני צריכה להיות אצל רופא השיניים בשמונה ולכן מוכרחים להקפיד לצאת בזמן, ואפילו קצת לפני, היא לא היתה מוכנה. מה גם שהיא עוד התקשרה לשאול איפה אני נמצאת ב07:25 (בהליכה עם הכלבה, אך ידעתי שאהיה שם בזמן כפי שקבענו)

ובכל זאת כשהגעתי, לא היתה מוכנה , וגם לא 10 דקות אחרי, ועוד התלוננה מדוע אני קובעת לי תורים כל כך מוקדם, ואז התפוצצתי! כבר היינו בדרך לבית הספר – ואני יודעת שייקח לי 20 דקות לפחות לחצות את העיר לצד השני, ולחזור (כי רופא השיניים נמצא ליד הבית). אז צעקתי! :  "תגידי , את נכה? את לא מסוגלת לקחת את עצמך לבית הספר?"  היא שתקה (לשם שינוי) – מיותר לציין שאיחרתי ברבע שעה- אך למזלי רופא השיניים לא עשה מזה עניין והבוקר המשיך.

לאחר מכן הגעתי הביתה – לאכול משהו לפני שאני ממשיכה והסתבר שגם תום צריך להגיע לבית הספר ברעננה ב-11. שוב מצאתי את עצמי בסיטואציה בה אני ממתינה, רואה שהוא לא קם בזמן כדי לקחת את האוטובוס ושוב מחכה להסיע אותו!

אז צעקתי! צעקתי לו קדימה- זוז כבר!!!!! שחררתי את הכאב שלי אך לא ממש נרגעתי.

גם צעקתי על עצמי!! מה את עושה את אותו הדבר שוב ושוב! הרי את יודעת שאיינשטיין אמר: "שיגעון זה לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות אחרות"?!? משוגעת!

בדרך אחרי כמה דקות – כאשר נזכרתי בתקשורת מקרבת וכמה חשוב לי לחיות את המודל אותו אני מלמדת- צעקתי ב"ג'ירפית" (שפת הג'ירף – שפת תקשורת מקרבת)שזה נשמע כך: " אני כל כך מתוסכלת !!! יש לי צורך לחוות הצלחה, והתקדמות, ולארגן את היום שלי כפי שאני רוצה , ונמאס לי לבזבז זמן על ההסעות הללו! חשוב לי גם שתגיע לבית הספר, ואני גם זקוקה להכרה והבנה מצידכם!" אז תום ענה,  "אם את לא רוצה, אל תסיעי – ומה, אני לא אומר תודה?" "לרוב כן אך לא תמיד, אך זה לא מה שמשנה- אני רוצה לדעת שחשוב לך להתארגן כי אתה גם רואה אותי! זה ביטוי של האיכפתיות וה -care  שלך אליי!." איכשהו גמגמתי בקשה ( שבלי זה הכל עדיין עלול להישמע כביקורת אשמה ודרישה אליו) שאלתי: מה, מה אתה אומר על זה?  ,לא יודע ענה" – בינתיים הגענו כמעט לבית הספר. השארתי לו כברת דרך ללכת ברגל על מנת שאוכל לעשות פרסה ולחזור להוד השרון, וללכת לספרייה – וסוף סוף להתחיל את יום העבודה שלי.

האמת? הרגשתי יותר רגועה ….אך עדיין הרגשתי שאני זקוקה לאמפתיה והתקשרתי לחברה מהתקשורת המקרבת…שבמקרה יכלה לקחת כמה דקות מהעבודה להקשיב לי. ניסיתי להבין מה הצורך העמוק שאותו אני מנסה למלא  כאשר אני ממשיכה להסיע למרות שזה מקור לעצבים!

היא הציעה- אולי צורך במשמעות? להיות עדיין משמעותית להם- שזה אחד הדברים האחרונים שאת יכולה לעשות עבורם כאמא? הרהרתי בזה…כן, אמרתי, אך יש עוד. חשוב לי לחוות הצלחה – בכמה רמות. היא שאלה – חשוב לך להרגיש בהצלחה במשימה שלך כאמא – שגידלת אותם לתפארת ויכולים לדאוג לעצמם? כן ,אמרתי ( ועלו לי קצת דמעות) – את יודעת כמה האמהות היתה כל השנים הדבר החשוב בחיי…כמה השקעתי בהם ובזה. וכעת אני רוצה גם לחוות הצלחה בעבודה שלי וחלק ניכר מזה זה "להצליח" לחיות את המודל שאני מלמדת, להצליח כבעלת עסק עצמאי, להצליח לכלכל את עצמי…"

"אולי גם את רוצה לבחור?" היא המשיכה- " אולי הצורך בבחירה של מה שאת עושה עם הזמן שלך? שאת לא "צריכה" להסיע אותם? שאת רוצה לעשות מה שאת רוצה?" כן…..הרגשתי עוד אסימון נופל. "אולי הצעקה הזו שצעקת היא הילדה הקטנה שבתוכך שצועקת : תנו לי לבחור!!!תראו גם אותי!!!" ??? כן, כן וכן. עם כל כן, אני שמה לב כמה אני יותר נרגעת – יותר מחוברת לעצמי, יותר שקטה.

אני אעצור כאן. הרי ממילא הכל נמצא בתהליך – תהליך של חיבור עמוק לעצמי- לעצמינו- למידה והתפתחות…

אני בהכרת תודה לילדים שלי. הדלאי למה אומר:

"האנשים בחיים לא מפריעים להתפתחות הרוחנית שלי – הם ההתפתחות הרוחנית!"

אני גם בהכרת תודה לתקשורת מקרבת ולחברים לדרך כמו חגית שמאפשרים לי לגעת במקומות הכואבים…להסתכל עליהם. וקשה לגעת במקום הכואב הזה, לא? אממה אם לא נוגעים בו- נותנים לו מקום, הוא ממשיך לצמוח ולצמוח בתוכינו עד שמתפרץ החוצה כמו מהר געש! וכשנותנים לכאב לעלות, כמו קצף במרק שאנחנו מבשלים: אנחנו מנקים, ועוד קצף עולה אחרי כמה דקות, מנקים ועוד עולה עד שלאט לאט המים נשארים צלולים צלולים – הצלילות של החיבור העצמי והשקט והחיות שבאה איתו.

מאחלת לכולנו שנה טובה- שנה של צלילות, של חיבור עצמי, של אהבה עמוקה לעצמינו ( עוד צורך שזיהיתי שם) לילדה הקטנה שחיה עדיין בתוכינו…אמן

 

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s