הדרך לכעס ולשנאה סלולה – הדרך לאהבה אינה סלולה ״
לימה גבואיי
חתנית פרס נובל לשלום ומובילת מאבק הנשים לשלום בליבריה
כששמעתי את המשפט הזה מפי אחת המשתתפות בסדנה של סופ״ש של תקשורת לא אלימה, הלא היא תקשורת מקרבת-
פרצתי בבכי – ולא סתם בכי, בכי תמרורים.
עברו עליי ימים כואבים עם מועקה גדולה מאוד, ואבל גדול, בעקבות שיחה טעונה שהיתה לי.
הנושא של הסדנה – כיצד להשמיע ולשמוע את המילה ״לא״ בדרך שמחוברת עמוק לצרכים שלי ושל האחר .
אך הנושא רק היה הדלת שבה נכנסנו – מצאנו שזה הוביל לעוד ועוד מקומות בתוכי.
בתחילה שמתי לב שאינני נוכחת בסדנה לגמרי. השיחה שניהלתי השבוע חיה בי והטרידה אותי, וכשהשיחה בחדר עברה ל ״כעס״ – בעקבות תלונה שהשמיעה מישהי בקבוצה, האוזניים שלי הזדקרו!
תחילה אמרתי לעצמי- מה יש לה? מה היא מתלוננת? עד שהבנתי שהיא בעצם משמיעה באומץ את האמת שלה – וגם את שלי!
והמנחה הנפלא אמר : האם את יודעת שמה שאת אומרת לנו עכשיו זו מתנה?
כי כשאנחנו שומרים בבטן את הכאב שלנו – תלונה שיושבת על כאב כלשהו- זו איננה ״סתם״ תלונה – הכאב הזה הופך לרעל, והרעל מושפרץ החוצה, בכל מיני צורות.
מה שקרה לאחר מכן היה דיאלוג בין שני ה״צדדים״ בעניין המדובר , מעין גישור, בהחזקת המנחה והקבוצה, הדבר הוביל לביטוי כאב אמיתי וגם להקלה –
כאשר הראשונה נשאלה איפה היא עם זה עכשיו – היא אמרה את המשפט הזה של לימה גבואי, שנגע בי מאוד. עד כדי שהייתי צריכה לצאת מהחדר ולמצוא כתף לבכות עליה- ויש לשמחתי הרבה כאלה בסדנאות מהסוג הזה.
ואכן זה נכון – הדרך לכעס סלולה עבורינו , במיוחד כאשר אנחנו כועסים כעס עמוק שאין לו ביטוי, ובעיניי הדרך לאהבה אמיתית, ולא כדי להיות פוליטקלי קורקט או ״נחמדים״, עוברת דרך מתן ביטוי מלא ואמיתי לכעס ולכאב ( כמובן בלי לפגוע) ובהקשבה אוהבת של אדם שאינו שופט אותנו.
מאוחר יותר , הגיע רגע, שבו אמרתי שאני רוצה להביא סיטואציה – וזכיתי אני לקבל את סוג הנוכחות וההקשבה הפעילה והאמפתיה שמאפשרת לפרוק את הכאב שלי ובצורה מלאה.
לא אכנס לתוכן- כי זה לא רלוונטי- הנקודה היא שהכאב שאני סוחבת בתוכי הוא עתיק – ולא ״בגלל״ אותה שיחה או אותו אירוע- וכשניתנה לי האפשרות הזו להביעו- משהו עמוק התנקה .
כאילו שמישהו לקח מברשת של בקבוקי חלב וניקה את הקרביים שלי ומה שנותר שם היה נקי ופתוח וזורם.
מאוחר יותר, בשיחת טלפון עם בתי (שזה תמיד המדד לאיפה אני נמצאת) שמתי לב לקלילות ולאהבה בקולי – ללא מאמץ, בלי להיות ״נחמדה״. זה היה טבעי וזורם ובעיקר אוהב.
מדוע אני חולקת אתכם את זה? אולי כדי לספר שההקשבה הזו, הנוכחות הזו, שאינה מנסה ״לתקן״ אדם – אפשרית! ואחת הדרכים היא בדרך ש״תקשורת מקרבת״ מציעה – ויש כבר שלל דרכים ללמוד ולהתאמן בה בארץ.
יש לי את הזכות ללמד אותה וללוות איתה אחרים שכואבים וזקוקים להקלה, אך המטרה שלי כאן היא לא לפרסם רק את עצמי אלא להיות גם צינור מידע ולחבר את מי שרוצה למורים הנפלאים שאני מכירה בארץ ובעולם. שמחה לקשר את כל מי שרוצה לחוות את היופי הזה.
תודה אם קראתם עד כאן!
יעל בריסקר 