לפני מספר ימים הבאתי את נושא האוטנטיות למרחב אמפתיה ותקשורת מקרבת שאני מקיימת מאז תחילת סגר הקורונה בזום.תחילה יום יום וכעת שלוש פעמים בשבוע.
ביקשתי שכל אחד ואחת יבדקו בתוך עצמם מה זה אומר להם. עד כמה אנחנו אוטנטיים ביחסים שלנו עם אחרים, ועם עצמנו?בתקשורת שלנו? מה זה אומר בכלל?
סיפרתי איך באותו היום קניתי לעצמי נעלי התעמלות חדשות. בני היה בחופשה מהצבא וגם הוא נזקק לנעליים- ולאור זה שבדיוק פתחו שוב חנויות הלכנו יחד. לפני שהלכנו הוא אמר, אימא תלכי לפניי אני הולך לאכול סביח קודם , כי את יודעת – אני מכיר אותך: את צריכה יותר זמן להחליט- והמוכר יציע לך כל מיני דברים ואת תתבלבלי וזה ייקח זמן. אני יודע מה אני רוצה.
זה זרק אותי אחורה כשהיו שניהם (התאומים שלי) בני שנה ושלושה חודשים, והחלו את צעדיהם הראשונות. הלכתי איתם לחנות באלנבי (גרנו אז בתל אביב) שמכרה נעלי ״צעד ראשון ״ והתחלנו להסתכל – ומהר מאוד ראיתי שאני מתחילה להתבלבל ואין סיכוי שנצא משם ….לבסוף שאלתי אותם : מה אתם רוצים? תום הצביע על זוג בצבע חרדל ויסמין בצבע אדום. הם מדדו אותם- חייכו והיו מבסוטים!
זה הדהים אותי ומילא אותי שמחה שהם יודעים כבר עכשיו מה נכון להם, בניגוד לאמא שלהם!
למה אני מייחסת את זה? אין לי ספק בליבי שזה קשור,לדרך בה גידלתי אותם מהרגע שנולדו איפשרתי להם לינוק על פי הצורך שלהם, נעניתי לקריאות שלהם , והחזקתי אותם כשהיה צריך.. ואם לא יכולתי אני (כי בכל זאת תאומים) דאגתי שיהיה מי שירים אותם אם הם בוכים. דאגתי שהצרכים שלהם במגע, קרבה, וחיבור ייענו.
כך הם למדו לסמוך על האינסטינקטים , על הסימנים שהגוף שלהם נתן להם, שהגיע הזמן לינוק, שהם זקוקים למגע- הם למדו לבקש את מה שהם צריכים, הם למדו אמון, לסמוך על עצמם – למדו אותנטיות, ביטחון. כל אלה משמעותיים מאוד בתקשורת שלנו עם אחרים. גידלתי שניים שיודעים מה הם רוצים, אוכלים כשהם רעבים ומפסיקים כשהם שבעים, ויודעים בשניות להגיד איזו נעל מתאימה ואם זה נוח להם או לא. בניגוד לאמא שלהם … שמבלה את חייה בלמידה להתחבר לתוך עצמה ולהבין מה נכון לה- ועדיין … יצאתי משם עם נעל קצת גדולה מדיי.
מחשבות? אשמח לשמוע אותן
יעל בריסקר 