על אותנטיות, נעליים ואמון בעצמנו

לפני מספר ימים הבאתי את נושא האוטנטיות למרחב אמפתיה ותקשורת מקרבת שאני מקיימת מאז תחילת סגר הקורונה בזום.תחילה יום יום וכעת שלוש פעמים בשבוע.
ביקשתי שכל אחד ואחת יבדקו בתוך עצמם מה זה אומר להם. עד כמה אנחנו אוטנטיים ביחסים שלנו עם אחרים, ועם עצמנו?בתקשורת שלנו? מה זה אומר בכלל?

סיפרתי איך באותו היום קניתי לעצמי נעלי התעמלות חדשות. בני היה בחופשה מהצבא וגם הוא נזקק לנעליים- ולאור זה שבדיוק פתחו שוב חנויות הלכנו יחד. לפני שהלכנו הוא אמר, אימא תלכי לפניי אני הולך לאכול סביח קודם , כי את יודעת – אני מכיר אותך: את צריכה יותר זמן להחליט- והמוכר יציע לך כל מיני דברים ואת תתבלבלי וזה ייקח זמן. אני יודע מה אני רוצה.

זה זרק אותי אחורה כשהיו שניהם (התאומים שלי) בני שנה ושלושה חודשים, והחלו את צעדיהם הראשונות. הלכתי איתם לחנות באלנבי (גרנו אז בתל אביב) שמכרה נעלי ״צעד ראשון ״ והתחלנו להסתכל – ומהר מאוד ראיתי שאני מתחילה להתבלבל ואין סיכוי שנצא משם ….לבסוף שאלתי אותם : מה אתם רוצים? תום הצביע על זוג בצבע חרדל ויסמין בצבע אדום. הם מדדו אותם- חייכו והיו מבסוטים!
זה הדהים אותי ומילא אותי שמחה שהם יודעים כבר עכשיו מה נכון להם, בניגוד לאמא שלהם!

למה אני מייחסת את זה? אין לי ספק בליבי שזה קשור,לדרך בה גידלתי אותם מהרגע שנולדו איפשרתי להם לינוק על פי הצורך שלהם, נעניתי לקריאות שלהם , והחזקתי אותם כשהיה צריך.. ואם לא יכולתי אני (כי בכל זאת תאומים) דאגתי שיהיה מי שירים אותם אם הם בוכים. דאגתי שהצרכים שלהם במגע, קרבה, וחיבור ייענו.

כך הם למדו לסמוך על האינסטינקטים , על הסימנים שהגוף שלהם נתן להם, שהגיע הזמן לינוק, שהם זקוקים למגע- הם למדו לבקש את מה שהם צריכים, הם למדו אמון, לסמוך על עצמם – למדו אותנטיות, ביטחון. כל אלה משמעותיים מאוד בתקשורת שלנו עם אחרים. גידלתי שניים שיודעים מה הם רוצים, אוכלים כשהם רעבים ומפסיקים כשהם שבעים, ויודעים בשניות להגיד איזו נעל מתאימה ואם זה נוח להם או לא.  בניגוד לאמא שלהם … שמבלה את חייה בלמידה להתחבר לתוך עצמה ולהבין מה נכון לה- ועדיין … יצאתי משם עם נעל קצת גדולה מדיי.

מחשבות? אשמח לשמוע אותן

להצטרפות למרחב שכעת מתקיים שלוש פעמים בשבוע

כוחה של אמפתיה

helen Riess

את הרצאה הזו ראיתי לראשונה לפני שנים אך שווה לחזור אליה שוב ושוב. היא אולי לא "סקסית" ( שיפוט שלי- פחות מרגשת וסוחפת) אך היא מרגשת בתובנות שלה, ומלאה בידע חשוב.

כאשר הזולו נפגשים הם אומרים אחד לשני sawubono שפירושה: ״אני רואה אותך״. הברכה הזו נגעה לליבה של המרצה, ד"ר הלן ריס –  פסיכיאטרית שמלמדת באוניברסיטת הרווארד. 

מה שעוד נגע לליבה זו סיטואציה שהיתה לה באחת הנסיעות האחרונות שלה:

 מי מאיתנו לא מכיר: זה עתה עלינו על המטוס, מתארגנים לטיסה, מי לשינה, מי לעבודה על המחשב, ופתאום צליל של תינוק בוכה בוקע וממלא את חלל המטוס. היא אומרת שהיא היתה עדה לכל מיני תגובות לאירוע כזה, החל ממבטים מבינים של הורים אחרים ועד לאנשים שנראים עצבניים או מתוסכלים או רצים לתפוס את המושב הריק היחיד בקדמת המטוס. אך הפעם משהו אחר לגמרי קרה: כשהתינוק בכה ובכה- פעוט בן שלוש ניגש אליו והושיט לו את המוצץ שלו.

היא חשבה לעצמה – וואו, סך הכל זה כל מה שכולנו רוצים, לא? שיראו ויבינו אותנו ושמישהו ידאג לצרכים שלנו? לא?

זו המהות של אמפתיה…

היא ממשיכה ומספרת על מחקר שעשה סטודנט שלה: הוא רצה לבדוק האם כאשר שני אנשים נמצאים באמפתיה – הדופק שלהם ועוד פרמטרים פיזיים נמצאים בסינכרון?

אז הוא הזמין זוגות של רופאים ומטופלים שהיו מוכנים שהפגישות שלהם יוקלטו ויצולמו ויהיו מחוברים למוניטור במהלך הסשן. זוג אחד היה המרצה עצמה ובחורה צעירה שהגיעה אליה לטיפול בשל הפרעות אכילה ומשקל עודף. הן היו מחוברות למוניטור שמזהה בבירור כששני אנשים באמת משקפים אחד את השני ( והיא מראה את זה בשקף) או לא.

 

הסטודנט שלה קרא לה לראות את התיעוד של הסשן שלה עם הבחורה המדוברת, והיא פשוט היתה בהלם. הבחורה, שנראית על פני השטח רגועה ורהוטה ושלווה- בעצם סובלת מחרדה קשה. הגלים שלהן תאמו אך הקווים של הבחורה היו בזיגזג מטורף.

 כשהיא הראתה לה את זה – היא ענתה : אני לא מופתעת בכלל- אני חיה עם זה כל יום- אך אף אחד לא באמת רואה את הכאב שלי. הלן נדהמה.

(זה גרם לי לחשוב על עצמי ואחרים- כמה מאיתנו מסתירים את הכאב, את המקומות הכי חשוכים שלנו? מפחד שלא יאהבו/ ירצו אותנו?)

הגילוי הזה נגע בה עד עמקי נשמתה, והווה פריצת דרך בעבודתה ופריצת דרך בחיי המטופלת שלה. 

היא חזרה לסרטונים כ״בלשית רגשות״ ושמה לב לכך שכל פעם שהמכשיר הראה תנועות עצבניות, זה התלווה בכל מיני תנועות פיזיות – כגון נגיעה בשיער, הפניית מבט. ככל שהיא למדה להבחין בתנועות הללו ושיקפה לה אותן בסשן המשותף – העבודה שלהן הלכה והעמיקה. היא החלה לפרוק את רגשותיה ובמקביל החלה להתעמל בפעם הראשונה בחייה. במהלך השנה שאחרי המטופלת הורידה יותר מעשרים קילו ממשקלה.

היא מזמינה אותנו לדמיין עולם שבו אנשים לומדים להיות אמפתיים (אמן)

לצורך העניין פיתחה הכשרה לאמפתיה מבוססת על מדע נוירולוגי .היא הכשירה רופאים בבית חולים ומצאה שכל מי שעבר את ההכשרה הזו – מטופליהם העריכו אותם כבעלי יכולת גדולה יותר להבנה, חמלה ויצירת קשר אישי. 

על מנת לזכור כיצד להתחבר באמפתיה יצרה מודל עם ראשי התיבות EMPATHY

E- eye contact- יצירת קשר עין. הדבר שהוא לכאורה בסיסי. חשבו על קשר העין שנוצר בין אם לתינוקה – מחקרים רבים הראו שבלי זה לא נוצרת ההיקשרות ההכרחית להתפתחות התינוק. 

M- muscles of facial expression- הפנים של רובינו הם ספר פתוח בכל הקשור ליכולת לקרוא את רגשותינו.  זהו כלי הישרדותי. 

P- posture – שפת גוף הוא חלק מכריע ביצירת קשר ואמפתיה – ראו שרופאים שנאמר להם לשבת ליד החולים שלהם בזמן ביקור רופאים, בילו יותר זמן לצד החולה

 והוערכו כאיכפתיים יותר. 

A affect- שיום וביטוי רגשות. לנסות לנחש מה עובר על אנשים

T- tone of voice – אינטונציה . מסתבר שאותו החלק במוח שלנו האחראי למנגנון הידוע כ fight or flight – קשור גם לטון הדיבור שלנו. כשאנחנו מופעלים רגשית, טון הדיבור והפנים שלנו משתנים באופן בלתי רצוני. זה אומר שאצל מרבית האנשים- הרגשות שלהם גלויים לכל, אך לא אצל כולם (כמו המטופלת שלה) לכן דרושה תשומת לב מיוחדת לסימנים נוספים. 

H-hearing the whole person הקשבה אמיתית ופיתוח סקרנות לגבי החוויה של האחר

Y-your response- התגובה שלנו. החוויות הפנימיות שלנו משקפות את אלה של אחרים…כשאנחנו עדים לאירועים מרגשים, יש לנו יכולת להרגיש ממש את הכאב או השמחה של האחר.  היא מצביעה על הסכנה בבריונות ברשתות החברתיות ומדוע היא כל כך גדולה – כשאין לנו יכולת לראות את הכאב של האחר, יותר קל להשפיל ולבייש.  

כולנו מחווטים לאמפתיה כי ההישרדות שלנו תלויה בכך.

כפי שאמר הדלאי למה:

״אהבה וחמלה הכרחיים. בלעדיהם, האנושות לא תשרוד״

תמיד אפשר ללמוד אותה: מעבידים שרוצים עובדים מעורבים ואיכפתיים (ורוצים לשמור אותם) יכולים בעזרתה להתכוונן לעובדים,היא חשובה למערכות הבריאות כי  חולים שאינם חשים שמתייחסים אליהם נוטים להחלים לאט יותר ומערכת החיסון שלהם נחלשת, גם בקרב מערכות החינוך השונות – הסבירות לנשירה מהלימודים אצל סטודנטים שמרגישים מנותקים גדולה יותר ללא אמפתיה מצד המערכת, מערכות נישואין ללא אמפתיה – עלולות יותר להיכשל. 

משפט המחץ בשבילי הן מילותיו של ג׳ונתן ספרן פוייר: ״כשאנחנו מוכנים לקבל תחליפים מוקטנים – אנחנו נהיים תחליפים מוקטנים". 

אני מאמינה שאמפתיה היא המפתח לראות ולהרגיש בו זמנית את הייחודיות שלנו ושל האחר, לקשור אותנו אחד לשני, ולהעצים בכך את עצמינו ואת האנושות כולה למען עתידינו ועתיד כדור הארץ בו אנו חיים. 

לצפייה בהרצאה  

https://www.youtube.com/watch?v=baHrcC8B4WM&t=12s

 

 

 

ציטוט שאהבתי 2

jonathan asafron foer
ג'ונתן ספרון פוייר

כשאנחנו מוכנים לקבל תחליפים מוקטנים – אנחנו נהיים תחליפים מוקטנים 

הציטוט הזה נוגע מאוד ללבי ומתריע על כך שבעידן בו החלפנו מפגש אמיתי בין בני האדם בווטסאפ ומדיה חברתית , לאט לאט אנחנו הופכים פחות ופחות רגישים לזולת, וגרוע מכך, לכדור הארץ שלנו וליצורים שחיים איתנו כאן. לקריאה נוספת על הסופר היהודי הצעיר שכתב ספר שהשפיע עליי מאוד Eating Animals, הוציא עכשיו ספר הנקרא We are the Weather- Saving the Planet begins at breakfast. 

 

כוחו של חיבור

לפני זמן מה התחלתי לשתף בפייסבוק שלי הרצאות TED שנוגעות לליבי ותורמות גם לעבודתי כמטפלת –  אני שמחה לשתף אתכם גם כאן. אתם יכולים למצוא אותם בפייסבוק גם עם ההשטג הזה:

#שלישיבוקר_ted 

אחת ההרצאות המרגשות עבורי בשנים האחרונות היא של מטפלת זוגית ידועה מאוד בעולם: הדי שלייפר. להרצאה נלווים כתוביות בעברית.

הדי נולדה ב 1944 להורים יהודים שברחו ממחנה ריכוז בצרפת והצליחו להגיע לשווייץ ומשם בהמשך לישראל. את הבריחה תכננה אמא שלה.

בתחילתה של ההרצאה היא מתארת מפגש עם אמא שלה – עכשיו אישה זקנה עם אלצהיימר – בבית האבות. היא מתארת כיצד מרוב זה שהיא עסוקה ברגשותיה הסוערים בראותה את אמא שלה במצב הזה – היא לא באמת נוכחת איתה. ואז היא עושה החלטה- היא מחליטה לעזוב רגע את עצמה ״ולעבור את הגשר״ כפי שהיא מתארת את זה , לאמא שלה . להיות באמת נוכחת עבורה. ופתאום – לאחר חודשים רבים שלא זיהתה אותה אמרה לה אמא שלה לפתע : ״את הבת שלי״ וניגבה את דמעותיה.

בעקבות ניסיון של 40 שנה כמטפלת זוגית – הדי פיתחה גישה משלה לחיבור שהיא קוראת לה: שלושת המחברים הבלתי נראים, והם המרחב, הגשר, והמפגש. הגישה הזו נכונה אגב, לא רק בין זוגות, היא מהווה בסיס כיצד להתקרב לכל אדם.

המרחב- מרטין בובר הפילוסוף היהודי הנודע אמר: ״מערכות היחסים שלנו חיות במרחב שבינינו והמרחב הזה הוא קדוש״
לצערנו רבים מאיתנו לא מודעים ולא לוקחים אחריות על המרחב הזה. לא פעם אנחנו ״מזהמים״ אותו באופן לא מודע עם הערות, ביקורת, האשמות, מבט. גם כשאנחנו עסוקים רק בעצמינו..ואז הוא נהיה לא נוח, ואף מסוכן והסכנה וחוסר האמון רק גדלים. ומה שבני אדם זקוקים לו יותר מכל דבר אחר – כדי להתחבר – זה להרגיש בטוחים. אז הצעד הראשון הוא לקיחת אחריות. וזה כולל בין היתר להכיר ברגשותיי ובמה שעובר עליי. ולנשום לפני שאני מגיבה.

הגשר- כאשר לקחתי אחריות הצעד הבא הוא לחצות את הגשר לאדם השני, כאילו אני תייר בעולמו של האחר, ולהשאיר מאחורי את האג׳נדה שלי – לקחת רק דרכון בשקית שקופה.. זו החלטה מודעת. ואז:

המפגש – ומה קורה במפגש? אני נושמת, מקשיבה ומשקפת את מה שהאדם השני אומר. אני אומרת: ״אני שומעת אותך אומר ש…״ – מדענים גילו שיש לנו במוח נוירוני מראה – ושהמוח הוא האיבר היחיד בגופינו שלא מווסת את עצמו וזקוק להד הזה מאדם אחר כדי להירגע, להבין את עצמו טוב יותר וגם בכדי לפתח אמפתיה. וככל שאנחנו עושים את זה יותר נוצרים יותר נתיבים עצביים חדשים ואלו מזינים עוד יותר את היכולת שלנו להיות במערכת יחסים אמפתית, ובטוחה.

היא מסיימת בסיפור שמביא דמעות לעיני – על מפגש בינה לבין הנכד שלה, שבפשטות שלו מסכם את כל ההרצאה!

מה אתם לוקחים מההרצאה הזו? עבורי היא מאמתת את הדרך שאני מאמינה בה שנים.. ומעוררת בי תקווה שוב ושוב שאפשר להתחבר ולהבין וכך עוד יותר להתקרב אל עצמינו ואחרים.

צפייה נעימה !!

״פנוי או לא פנוי… היא פשוט המשיכה לדבר !!!!״

Communication

כך שמעתי בחוף הים בצעידת הבוקר שלי – מפי גבר שחלף על פניי עם חברו. ועוד הספקתי לשמוע:

״בסוף סגרתי לה את הטלפון!״

קרה לכם גם?

ואכן – השאלה של פניות לשיחה היא שאלה חשובה מעין כמוה – שאלה קרדינלית אפילו.
בבואנו לנהל ״שיחה ״ על משהו שמפריע לנו חשוב שנבדוק קודם אם האדם השני פנוי לכך:

״יש לי משהו שחשוב לי לשתף, מוכן לשבת איתי רבע שעה לדבר ?״

זו שאלה שבהחלט ניתן לשאול אותה – וגם היא, כבקשות אחרות, רצוי שתגיע עם המוכנות האמיתית שלנו לשמוע את המילה, לא!!

כי מה היא המטרה שלנו בעצם בשיחה? מה הכי חשוב לנו לקבל כשאנחנו באים עם מסר ?
בתקשורת מקרבת המטרה שלנו היא ליצור חיבור עמוק עם האדם השני, מתוך אמון שהצרכים של שני הצדדים חשובים באותה המידה.. ומתוך כך – אנחנו שואפים לכך שאנשים ייענו לנו מתוך רצון אמיתי ולא משום סיבה אחרת, וודאי לא כדי לרצות אותנו! אם יגידו לנו "לא" זה סימן שאין פניות! הדבר נכון לתקשורת שלנו עם כל אחד ובכלל זה ילדים, עובדים, בעל ואישה וכו׳ כולם.

קרישנמורטי הפילוסוף ההודי הידוע אמר שתקשורת אמיתית בין שני בני אדם יכולה להתרחש כאשר שני אנשים באותה הרמה קוגניטיבית ובכלל "בגובה עיניים" , באותה רמת מוכנות ובזמן המתאים לשניהם. זהו בהחלט רף גבוה מאוד להגיע אליו- אך תשאלו את עצמכן את השאלה הבאה:
האם אתם מעדיפים לדבר ולדבר בעוד שהאדם השני לא באמת מקשיב? או לא רוצה?

איך ליצור שיחה מקרבת באמת? זה מה שאני הולכת ללמד בקורס שאני פותחת בספטמבר בהוד השרון …

רוצים לקרוא עוד? כנסו לאירוע בתגובה הראשונה, ומוזמנים גם לדף העסקיhttps://www.facebook.com/yaelibrisker/

״הדרך לכעס ולשנאה סלולה – הדרך לאהבה אינה סלולה ״

הדרך לכעס ולשנאה סלולה – הדרך לאהבה אינה סלולה ״

לימה גבואיי
חתנית פרס נובל לשלום ומובילת מאבק הנשים לשלום בליבריה

 

כששמעתי את המשפט הזה מפי אחת המשתתפות בסדנה של סופ״ש של תקשורת לא אלימה, הלא היא תקשורת מקרבת-
פרצתי בבכי – ולא סתם בכי, בכי תמרורים.

עברו עליי ימים כואבים עם מועקה גדולה מאוד, ואבל גדול, בעקבות שיחה טעונה שהיתה לי.

הנושא של הסדנה – כיצד להשמיע ולשמוע את המילה ״לא״ בדרך שמחוברת עמוק לצרכים שלי ושל האחר .
אך הנושא רק היה הדלת שבה נכנסנו – מצאנו שזה הוביל לעוד ועוד מקומות בתוכי.

בתחילה שמתי לב שאינני נוכחת בסדנה לגמרי. השיחה שניהלתי השבוע חיה בי והטרידה אותי, וכשהשיחה בחדר עברה ל ״כעס״ – בעקבות תלונה שהשמיעה מישהי בקבוצה, האוזניים שלי הזדקרו!

תחילה אמרתי לעצמי- מה יש לה? מה היא מתלוננת? עד שהבנתי שהיא בעצם משמיעה באומץ את האמת שלה – וגם את שלי!

והמנחה הנפלא אמר : האם את יודעת שמה שאת אומרת לנו עכשיו זו מתנה?

כי כשאנחנו שומרים בבטן את הכאב שלנו – תלונה שיושבת על כאב כלשהו- זו איננה ״סתם״ תלונה – הכאב הזה הופך לרעל, והרעל מושפרץ החוצה, בכל מיני צורות.

מה שקרה לאחר מכן היה דיאלוג בין שני ה״צדדים״ בעניין המדובר , מעין גישור, בהחזקת המנחה והקבוצה, הדבר הוביל לביטוי כאב אמיתי וגם להקלה –

כאשר הראשונה נשאלה איפה היא עם זה עכשיו – היא אמרה את המשפט הזה של לימה גבואי, שנגע בי מאוד. עד כדי שהייתי צריכה לצאת מהחדר ולמצוא כתף לבכות עליה- ויש לשמחתי הרבה כאלה בסדנאות מהסוג הזה.

ואכן זה נכון – הדרך לכעס סלולה עבורינו , במיוחד כאשר אנחנו כועסים כעס עמוק שאין לו ביטוי, ובעיניי הדרך לאהבה אמיתית, ולא כדי להיות פוליטקלי קורקט או ״נחמדים״, עוברת דרך מתן ביטוי מלא ואמיתי לכעס ולכאב ( כמובן בלי לפגוע) ובהקשבה אוהבת של אדם שאינו שופט אותנו.

מאוחר יותר , הגיע רגע, שבו אמרתי שאני רוצה להביא סיטואציה – וזכיתי אני לקבל את סוג הנוכחות וההקשבה הפעילה והאמפתיה שמאפשרת לפרוק את הכאב שלי ובצורה מלאה.
לא אכנס לתוכן- כי זה לא רלוונטי- הנקודה היא שהכאב שאני סוחבת בתוכי הוא עתיק – ולא ״בגלל״ אותה שיחה או אותו אירוע- וכשניתנה לי האפשרות הזו להביעו- משהו עמוק התנקה .
כאילו שמישהו לקח מברשת של בקבוקי חלב וניקה את הקרביים שלי ומה שנותר שם היה נקי ופתוח וזורם.

מאוחר יותר, בשיחת טלפון עם בתי (שזה תמיד המדד לאיפה אני נמצאת) שמתי לב לקלילות ולאהבה בקולי – ללא מאמץ, בלי להיות ״נחמדה״. זה היה טבעי וזורם ובעיקר אוהב.

מדוע אני חולקת אתכם את זה? אולי כדי לספר שההקשבה הזו, הנוכחות הזו, שאינה מנסה ״לתקן״ אדם – אפשרית! ואחת הדרכים היא בדרך ש״תקשורת מקרבת״ מציעה – ויש כבר שלל דרכים ללמוד ולהתאמן בה בארץ.

יש לי את הזכות ללמד אותה וללוות איתה אחרים שכואבים וזקוקים להקלה, אך המטרה שלי כאן היא לא לפרסם רק את עצמי אלא להיות גם צינור מידע ולחבר את מי שרוצה למורים הנפלאים שאני מכירה בארץ ובעולם. שמחה לקשר את כל מי שרוצה לחוות את היופי הזה.

תודה אם קראתם עד כאן!

‏‏marshall - עותק
ד"ר מרשאל רוזנברג

 

 

הרגשות והצרכים שלי
הרגשות והצרכים שעלו לי

 

‏‏הסדנה - עותק
סילביה הסקביץ ומייקל דילו מנחים

 

הזמן מתקצר 

london flower2
בעולם של ההתפתחות האישית
נדמה המון פעמים שאנחנו עומדים במקום
או 
הולכים אחורה
אך זו אשלייה
התנועה היא ספיראלית
בכלל אין בטבע תנועה לינארית

מה שגיליתי פעם –
ולאחרונה שוב
(ולאחרונה אני מתכוונת להבוקר)
זה שגם אם ״נפלתי״ ללחץ או דיכדוך
כשיש לי כלים –
כל מה שאני צריכה לעשות זה
את התנועה הכי קטנה-


אם זה להכיר תודה על משהו ממש עכשיו
או להוקיר את עצמי על משהו שעשיתי
או להיזכר בזה שאני עושה במיטב יכולתי
ולומר את זה לעצמי
לשאול את עצמי איזה צורך מבקש להתמלא..
ואז החזרה לאנרגיה של עשייה ותנועה הרבה יותר מהירה

אולי מה שמפיל אנשים כמוני ( פרפקציוניסטים)
זו המחשבה שאומרת:
שאני חייבת תמיד להיות ״משהו״
(חיובית, חומלת לעצמי ולסביבה, מודעת, walk my talk- תבחרו מה שבא לכם)

ולא… זו ציפייה מטורפת מעצמינו ונדונה לכישלון
אז ה good enough שלי כרגע,
וזו כבר סיבה גדולה לחגיגה
זה , שהזמן מתקצר…
ותמיד תמיד אפשר להיזכר ולחזור למהות השמחה, יצירתית המתנועעת בתנועת החיים

בשביל זה אני עושה את מה שאני עושה

נ.ב הפרח הזה בהייד פארק
שצילמתי אותו השבוע
לא אומר לעצמו: למה אתה לא עושה יותר?
הוא פשוט הוא …
שבת שלום!

ואם גם אתם או אתן רוצים להתאמן יחד על כלים שמחזירים לתנועה ומחברים למהות הזו, אני כאן