״הדרך לכעס ולשנאה סלולה – הדרך לאהבה אינה סלולה ״

הדרך לכעס ולשנאה סלולה – הדרך לאהבה אינה סלול ״

לימה גבואיי
חתנית פרס נובל לשלום ומובילת מאבק הנשים לשלום בליבריה

 

כששמעתי את המשפט הזה מפי אחת המשתתפות בסדנה של סופ״ש של תקשורת לא אלימה, הלא היא תקשורת מקרבת-
פרצתי בבכי – ולא סתם בכי, בכי תמרורים

עברו עליי ימים כואבים עם מועקה גדולה מאוד, ואבל גדול, בעקבות שיחה טעונה שהיתה לי.

הנושא של הסדנה – כיצד להשמיע ולשמוע את המילה ״לא״ בדרך שמחוברת עמוק לצרכים שלי ושל האחר .
אך הנושא רק היה הדלת שבה נכנסנו – מצאנו שזה הוביל לעוד ועוד מקומות בתוכינו.

בתחילה שמתי לב שאינני נוכחת בסדנה לגמרי. השיחה שניהלתי השבוע חיה בי והטרידה אותי, וכשהשיחה בחדר עברה ל ״כעס״ – בעקבות תלונה שהשמיעה מישהי בקבוצה, האוזניים שלי הזדקרו!

תחילה אמרתי לעצמי- מה יש לה? מה היא מתלוננת? עד שהבנתי שהיא בעצם משמיעה באומץ את האמת שלה – וגם את שלי!

והמנחה הנפלא אמר : האם את יודעת שמה שאת אומרת לנו עכשיו זו מתנה?

כי כשאנחנו שומרים בבטן את הכאב שלנו – תלונה שיושבת על כאב כלשהו- זו איננה ״סתם״ תלונה – הכאב הזה הופך לרעל, והרעל משופרץ החוצה, בכל מיני צורות.

מה שקרה לאחר מכן היה דיאלוג בין שני ה״צדדים״ בעניין המדובר , מעין גישור, בהחזקת המנחה והקבוצה, הדבר הוביל לביטוי כאב אמיתי וגם להקלה –

כאשר הראשונה נשאלה איפה היא עם זה עכשיו – היא אמרה את המשפט הזה של לימה גבואי, שנגע בי מאוד. עד כדי שהייתי צריכה לצאת מהחדר ולמצוא כתף לבכות עליה- ויש לשמחתי הרבה כאלה בסדנאות מהסוג הזה.

ואכן זה נכון – הדרך לכעס סלולה עבורינו , במיוחד כאשר אנחנו כועסים כעס עמוק שאין לו ביטוי, ובעיניי הדרך לאהבה אמיתית, ולא כדי להיות פוליטקלי קורקט או ״נחמדים״, עוברת דרך מתן ביטוי מלא ואמיתי לכעס ולכאב ( כמובן בלי לפגוע) ובהחזקה אוהבת של אדם שאינו שופט אותנו.

מאוחר יותר , הגיע רגע, שבו אמרתי שאני רוצה להביא סיטואציה – וזכיתי אני לקבל את סוג הנוכחות וההקשבה הפעילה והאמפתיה שמאפשרת לפרוק את הכאב שלי ובצורה מלאה.
לא אכנס לתוכן- כי זה לא רלוונטי- הנקודה היא שהכאב שאני סוחבת בתוכי הוא עתיק – ולא ״בגלל״ אותה שיחה או אותו אירוע- וכשניתנה לי האפשרות הזו להביעו- משהו עמוק התנקה .
כאילו שמישהו לקח מברשת של בקבוקי חלב וניקה את הקרביים שלי ומה שנותר שם היה נקי ופתוח וזורם.

מאוחר יותר, בשיחת טלפון עם בתי (שזה תמיד המדד לאיפה אני נמצאת) שמתי לב לקלילות ולאהבה בקולי – ללא מאמץ, בלי להיות ״נחמדה״. זה היה טבעי וזורם ובעיקר אוהב.

מדוע אני חולקת אתכם את זה? אולי כדי לספר שההקשבה הזו, הנוכחות הזו, שאינה מנסה ״לתקן״ אדם – אפשרית! ואחת הדרכים היא בדרך ש״תקשורת מקרבת״ מציעה – ויש כבר שלל דרכים ללמוד ולהתאמן בה בארץ.

יש לי את הזכות ללמד אותה וללוות איתה אחרים שכואבים וזקוקים להקלה, אך המטרה שלי כאן היא לא לפרסם רק את עצמי אלא להיות גם צינור מידע ולחבר את מי שרוצה למורים הנפלאים שאני מכירה בארץ ובעולם. שמחה לקשר לכל מי שרוצה לחוות את היופי הזה.

תודה אם קראתם עד כאן!
בתמונה: ד״ר מרשאל רוזנברג , המייסד של ״תקשורת מקרבת (לא אלימה)

‏‏marshall - עותק
הרגשות והצרכים שעלו בי:

רגשות וצרכים
וסילביה הסקביץ
ומייקל דילו מנחים

‏‏הסדנה - עותק

הזמן מתקצר 

london flower2
בעולם של ההתפתחות האישית
נדמה המון פעמים שאנחנו עומדים במקום
או 
הולכים אחורה
אך זו אשלייה
התנועה היא ספיראלית
בכלל אין בטבע תנועה לינארית

מה שגיליתי פעם –
ולאחרונה שוב
(ולאחרונה אני מתכוונת להבוקר)
זה שגם אם ״נפלתי״ ללחץ או דיכדוך
כשיש לי כלים –
כל מה שאני צריכה לעשות זה
את התנועה הכי קטנה-


אם זה להכיר תודה על משהו ממש עכשיו
או להוקיר את עצמי על משהו שעשיתי
או להיזכר בזה שאני עושה במיטב יכולתי
ולומר את זה לעצמי
לשאול את עצמי איזה צורך מבקש להתמלא..
ואז החזרה לאנרגיה של עשייה ותנועה הרבה יותר מהירה

אולי מה שמפיל אנשים כמוני ( פרפקציוניסטים)
זו המחשבה שאומרת:
שאני חייבת תמיד להיות ״משהו״
(חיובית, חומלת לעצמי ולסביבה, מודעת, walk my talk- תבחרו מה שבא לכם)

ולא… זו ציפייה מטורפת מעצמינו ונדונה לכישלון
אז ה good enough שלי כרגע,
וזו כבר סיבה גדולה לחגיגה
זה , שהזמן מתקצר…
ותמיד תמיד אפשר להיזכר ולחזור למהות השמחה, יצירתית המתנועעת בתנועת החיים

בשביל זה אני עושה את מה שאני עושה

נ.ב הפרח הזה בהייד פארק
שצילמתי אותו השבוע
לא אומר לעצמו: למה אתה לא עושה יותר?
הוא פשוט הוא …
שבת שלום!

ואם גם אתם או אתן רוצים להתאמן יחד על כלים שמחזירים לתנועה ומחברים למהות הזו, אני כאן

 

כשהשיחה הפנימית מכתיבה את החיצונית

Gift box with bow on wooden background ערב שבת
מסיבת יום הולדת לחברה טובה
במשך חודשים רבים אני חושבת על היום הזה 
חושבת על לקנות כרטיסים להופעה שאני יודעת שהיא ואני יחד נהנה ממנה, חושבת על הבילוי המשותף
הזדמנות פז.
רציתי להפתיע אותה והייתי בטוחה שתשמח!

אך כשהגיע הרגע והיא פתחה את המתנה – היא לא הגיבה כפי שקיוויתי…חשבתי שתקפוץ משמחה – ולא.
אני לא מבינה. מה קורה פה? אמנם מחבקת אותי, אומרת תודה אך אני מרגישה הסתייגות….
טוב, היה כבר סוף הערב – אולי זאת העייפות…

חזרתי הביתה, בדרך שמתי לב כבר איך המוח שלי רץ לכל מיני פרשניות..

למחרת, התבררה הסיבה – כבר יש לה כרטיסים לאותה ההופעה בדיוק שקנתה קודם לכן, עם חברה אחרת!

הרגשתי עלבון צורב, כאב, אכזבה . אז החלו סרטים מוקרנים ברצף בראש. זה קרה במהירות האור. והדיבור הפנימי היה כזה:

מה, אני החברה הכי טובה, לא? היא מעדיפה אותה על פניי? ובכלל אין כאן סימטריה ביחסים, אני אומרת לעצמי – אותו הסיפור חוזר על עצמו שוב ושוב שנים. אני משקיעה יותר ביחסים , ועוד כהנה וכהנה. עובדה! כל פעם שאני רואה משהו שאני חושבת שהיא תאהב, אני מיד קונה לה … זו לא הוכחה?

שמתי לב שזה מעלה עוד כאב. שיפוטים התרוצצו להם בחופשיות מטרידה…
היא הבחינה כמובן בכאב שלי ( למרות שלא אמרתי אותו מיד) – ניסתה למצוא פתרון…התקשרה

אמרתי לעצמי – הפעם אני לא מחזיקה את הכאב בפנים. אני אומרת את מה שיש לי! אך הדמעות, כמו שנאמר בשיר, זלגו מעצמם, ולא יכולתי לדבר. ביקשתי סליחה, שאני מוצפת כרגע ונדבר בהמשך. חששתי שכעת, במצב הטעון הזה, אני עלולה לומר את הדברים בנימה של c אשמה.

בגלל האימון המתמיד בתקשורת מקרבת שחיה בתוכי , המשיכה השיחה הפנימית: ..שאלתי את עצמי איזה צורך שלי לא נענה? שמתי לב לצורך באהבה, אישור בקבלה.. ומי מבקשת את כל אלה. כן, זו יעלי הקטנה שחיה בתוכי..
יעלי שלא ,נבחרה, שנותרה לבד.
יעלי שלא ראו אותה , יעלי שכל כך קיוותה לשמח ולקבל חיבוק חזרה. היעלי שהשוו אותה תמיד לאחרים וכעת היא משווה את עצמה.

העלבון הוא גם של יעל הגדולה אך הכאב העמוק…מגיע משם. ולא עזרו הקולות ההגיוניים…

אז…מה הפואנטה?
זהו- שאין (-:
זו התבוננות אינסופית, בשיחה הפנימית וה שיחה החיצונית, בילדה הקטנה לזו הגדולה, בין הבחירה לדבר את הכאב או לנסות "להתגבר עליו" ( טוב זו פחות אופציה כי אז אני לא חיה את הדבר אליו אני מטיפה ) – זה תהליך מתמיד ונפלא של השתנות ותנועה.

אם מעניין אותך לחקור יחד איתי – מה קורה בשיחה הזו , הפנימית והחיצונית והריקוד ביניהם , לגלות את הצרכים העמוקים, להיות אמפטית לעצמך, וללמוד לתקשר אותם החוצה, אני כאן במגוון דרכים:
שיחה אישית ממוקדת יחידה של שעה וחצי – שבה אנחנו מסתכלות יחד על סיטואציה מטרידה בחיים : חד פעמית או בתהליך של מפגשים שהם התבוננות ואימון בשינוי ושדרוג הרגלי התקשורת שלנו . https://yaelbrisker.ravpage.co.il/dillema

השבוע ביום רביעי אתן הרצאה "לגלות את נקודת המותק – איך תקשורת מקרבת עוזרת לנו ביחסים" – https://www.facebook.com/events/1979096145512011/

קורס יסודות של תקשורת מקרבת שיפתח בסוף ינואר – פרטים כאן:
https://tinyurl.com/y8onbh35

באהבה יעל

נרפאים בקשר

Mature couple talking to each other in sofa

אתחיל בגילוי נאות : אני לא בזוגיות כבר המון זמן – אך הייתי במשך 15 שנה, ומאז לא משהו ארוך, משמעותי ורציף. חשוב לי לומר את זה למען השקיפות והיושרה. ועם זאת אני כן עדה, כמלווה זוגות, למה ש"תקשורת מקרבת" – הגישה המופלאה שפיתח ד"ר מרשל רוזנברג, ואותה אני מלמדת שנים, יכולה לחולל ביו כל שני א.נשים – כולל זוגות.

אז זוגיות היא מסע משותף, הליכה יד ביד – בתוך החיים שהם מלאים באתגרים – בית, משפחה, ילדים, עבודה, כסף – וכל אחד ואחת מביא לתוך המסע הזה את סך כל מה שהוא והיא למדו על יחסים בחייהם, למידה מתוך החיים במשפחות המקור, ומאז. משפט ששמעתי פעם ואינני זוכרת את המקור שלו אומר:

"אנחנו נוצרים מתוך קשר, נפגעים בתוך קשר, ונרפאים בתוך קשר" .

אני מאמינה שזוגיות היא "ה" הזדמנות להירפא – אם היא מתוך כוונה ומודעות – להבין בחמלה עמוקה את האחר –

זוג שאני מלווה כבר כמעט שנתיים און אנד אוף אמר לי שכשהם מגיעים אליי הם מרגישים בטוחים לפתוח דברים שקשה להם אחד עם השני. יש משהו במרחב שאני מייצרת, בו כל אחד מהם זוכה לאמפתיה לרגשות ולצרכים שלו ושלה שעוזר להם להירגע וללב שלהם להיפתח אחד לשנייה, ולראות בחמלה אחד את השני. אפשר לומר שכמעט תמיד אחרי סשן כזה הם יוצאים מחובקים וקרובים אחד לשני – שונה לגמרי מכפי שנכנסו.

כולנו זקוקים לאמפתיה – שזו מילה גדולה ורחבה – יש האומרים שאמפתיה היא חמלה בפעולה, אך בשבילי זה אומר היכולת להיות אחד עם השני – עם מה שיש – עם הרגשות – עם הכאבים הלא מדוברים, עם כמיהות הלב, עם הצרכים שאינם מקבלים ביטוי … ובתוך זוגיות – הייתי אומרת שזה היכולת להיות שם ולהקשיב לבן בת הזוג בלי לקחת את מה שנאמר אישית – אתגר לא קטן!

זה מעשה מאוד עדין ועמוק, כמו אריגת אריג עדין…

ניתן ללמוד לעשות את זה – אנחנו יכולים/ות ללמוד את האמנות הזו.
לכן אני כאן – להדריך, להנחות וללוות את כל מי שיש לו קריאה לייצר שיח אחר בזוגיות, לצמוח בתוכה ולהעמיק את הקשר החשוב לכם כל כך.

מתוך פנייה אליי אני פותחת קורס בן שמונה מפגשים שבו אלמד את יסודות התקשורת המקרבת הטומנת בחובה את כל מה שכתבתי למעלה – מודעות, הקשבה, הבנה, חמלה ואמנות האמפתיה. זהו קורס מעשי. הוא נועד לייצר למידה והתנסות בגישה וביישום שלה בחיים, בעיקר בשדה הזוגי.
לפרטים נוספים מוזמנים ליצור קשר – 0507480561 עוד פרטים באירוע
https://www.facebook.com/events/450008405516730/

תלכי לישון! תילכי לישון כבר!

Deep sleeping children girl closeup portrait

תלכי לישון! תילכי לישון כבר!

נשמע שזה משהו שאגיד לבתי, לא?

אבל זו אני, נוזפת בי.

כל ערב אני אומרת לעצמי: היום אלך לישון מוקדם!

וכל לילה – אני מוצאת את עצמי סוחבת עד 01:00..

הדיאלוג, או יותר נכון מונולוג הולך כך:

"למה את הולכת לישון כל כך מאוחר? את יודעת שאת הרוסה למחרת, מתחילה את היום שלך מאוחר, איטית, גמורה מעייפות. קראת את כל הנתונית על כך ששינה חיונית , הדבר הכי חשוב שאת יכולה לעשות עבור עצמך, עבור העסק שלך, והצלחתך המקצועית!"

ובכל זאת, לילה אחרי לילה – הנה את: מול המחשב, אוכלת ארוחת לילה, צופה באיזו סדרה שנדבקת אליה ( "גדולה מהחיים" , כרגע (-:)

ומחזיקה ומחזיקה.

מה יהיה?

כשאני שומעת את הקולות הללו בתוכי אני מרגישה, עצב, דכדוך, כווץ ובעיקר – חוסר אונים. למה באמת? הבעייה היא שהשאלה "למה?" כמו שאני מלמדת אחרים, לא עוזרת, רק מעמיקה את האשמה.

אז, כעת אני מנסה להבין את יעלי – כי יש שם יעלי קטנה…שנאבקת להישאר ערה, למרות העייפות שלה. כרגע היא שותקת, מושתקת – אך יש בי דחיפות הולכת וגדלה לשמוע אותה…

אני נושמת

אני רואה את עצמי ילדה קטנה – שאולי אמרו לה : "הגיע הזמן לישון!" אך שינה עבורי, פירושה פרידה . פירוש הדבר שאני לבד.  את פוחדת יעלי? …מתביישת לומר שכן. היית רוצה שמישהו יהיה לידך? היית רוצה לבחור איפה לישון?

אני פתאום בת שמונה – בארצות הברית..ישנה בחדר הגדול שלי לבד, אני שומעת קולות בוקעים מהחדר השני – סבא נחמן שלי, שמבקר אותנו, ישן בחדר של אחי, יובל, ועולים משם צחוקים. ואני כאן לבד בחושך. כל כך הרבה צרכים לא מתמלאים כגרע עבורך יעלי, נכון ?כמו להינות, להרגיש בטוחה, לבחור…? נכון….

עצב עולה 

סתם לצוות על עצמי שוב ושוב, לא יעזור!

נושמת…

נזכרת שזו הסיבה שכל כך רציתי לינה משותפת עם ילדיי כשהיו קטנים – שלא יזהו שינה עם פחד. גם עבורי זה היה תענוג! אני עדיין זוכרת את הריח והמתיקות של נשימתם העדינה – ולהתעורר לצידם ( הם תאומים) זה זיכרון מתוק שאנצור כל חיי! ( שלא לדבר על זה שעזר לי מאוד עם הנקות לילה) . כשהם בגרו, כל אחד ואחת, בקצב שלה, נפרד מהמיטה שלי… 

מעניין שבתי, יש לה מנגנון כזה מלידה – היא פשוט אדם של לילה!! (במיוחד כטינאייג'רית) מצאתי את עצמי בשלבים שונים בילדותה, מצווה עליה : לכי לישון כבר! אני צריכה ספייס! אפילו הייתי על הבמה עם ביירון קייטי על הנושא הזה! כלום לא הועיל…ולא רציתי להמשיך להיאבק בה. הבנתי שהצורך שלה באוטונומיה – להחליט על עצמה, חזק כל כך !

ומה הלאה?

אין עדיין תשובה. דרישות לא מועילות או מקדמות, זה אני יודעת וחווה. 

להמשיך להבין את עצמי – לתת לעצמי באמת את הספייס – מרחב, נשימה..

וחיבוק של אהבה.

נ.ב. אפרופו שינה עם ילדים – אני אוהבת שת גישתו של ד"ר סירס שכתב את הספר החשוב "הורים גם בלילה" . חשוב לקרוא!

 

"חיבור נשמה לנשמה"

 

See the source image

"תקשורת מקרבת מספקת לנו את הכלים האפקטיביים ביותר לטיפוח בריאות במערכות היחסים. תקשורת מקרבת מחברת נשמה לנשמה, תוך יצירת ריפוי עמוק. זהו היסוד בכל מה שאנחנו עושים" דיפאק צ'ופרה

מדוע מר צ'ופרה האחד והיחיד אומר זאת? מדוע הכלים של תקשורת מקרבת כל כך אפקטיביים?
יש שני דברים שאני מזהה במהלך השנים שעובדים עבורי, ועבור הלקוחות שלי.
אחד זה שיקוף: כשאנחנו מצליחים לשקף את מה ששמענו מהאדם שמולינו- בלי לשפוט או לאמר על זה משהו – בצורה הכי נקייה, אז האדם השני חווה את החוויה שראו אותו, הקשיבו לו, והבינו אותו. תחושת ההבנה הזו משחררת ברמות הכי עמוקות, מפנה מקום בתוכנו להמשיך את שגרת חיינו מחוזקים, עם תובנות עמוקות.
שיקוף ניתן לעשות בשתי דרכים:

לחזור על מה ששמענו ממש מילולית: "אני רוצה לבדוק אם הבנתי נכון, האם אמרת שכך וכך קרה? או " עשית את הדבר הזה ? " או

אני יכולה לשקף את הרגשות והצרכים ששמעתי: "האם הרגשת מתוסכל כי חשוב לך כבוד לזמן שלך?"
וזה מוביל אותי להיבט השני ומה שייחודי בתקשורת מקרבת: הפוקוס על צרכים. לכל בני אדם יש את אותם צרכים: צרכים הישרדותיים כגון ביטחון, וודאות, השתייכות לקבוצה, וכמובן מזון אוויר ומים. ויש גם צרכים בין אישיים- חיבור אנושי, אמפתיה, הבנה, נראות, קבלה, אהבה. הצרכים שקשורים במשמעות עמוקה, הסיבה לקום בבוקר, התפתחות אישית ורוחנית, הנאה, צחוק, משחק, חגיגת החיים.

 

בתקשורת מקרבת השאיפה שלנו היא לא רק לפתח מודעות לאילו רגשות נמצאים שם, אלא גם איזה צורך מתמלא או שלא מתמלא:

 

לדוגמא – הבוקר חברה שלי ביטלה פגישה בהתראה מאוד קצרה: מה הרגשתי? תסכול, אכזבה וקצת עצב.  הרגשות האלה מצביעים על צרכים שלי שלא נענים  – במקרה הזה, אמון, וודאות , לדעת שאני יכולה לסמוך עליה. ייתכן שאם, באותו הרגע של הביטול הצורך במנוחה או חופש היו גדולים יותר מהצורך בחיבור איתה, הייתי מרגישה דווקא הקלה ואולי אפילו שמחה.

 

מה שמרפא כאן זה היכולת לזהות – ואחר כך גם לתמלל את הצורך. ייתכן שאתן לעצמי אפשרות לרדת לרובד עמוק עוד יותר, אולי אחוש בדידות, אולי אתחבר ליעל הקטנה שהרגישה בדידות – כשהצורך באמון ואהבה לא נענו. כל אירוע שקורה לנו בחיים זו הזדמנות לרדת לעומק של החוויה, לתת לה שם, וע"'י הזיהוי הזה בלבד, ההכרה הזו – מתרחש הריפוי.

 

אני רואה את זה מאוד חזק כאשר אני מגשרת בין שני אנשים. זה יכול להיות זוג, זה יכול להיות אמא ובת – כל שני אנשים. כשאני, האדם שלא טעון רגשית, יכולה לשקף את הצרכים שאני שומעת, לומר אותם בקול רם ולסייע לצדדים לתמלל ולהבין אותם, קורה קסם…קורה החיבור הזה שדיפאק צ'ופרה מדבר עליו.

 

אז בפעם הבאה שקורה אירוע, קטן ככל שיהיה – שאלו את עצמכן.. איזה צורך שלי לא נענה..? .ותחוו הקלה מיידית וריפוי ..

 

חג שמח !

תקשורת מקרבת עבורי

תקשורת מקרבת מתחילה במודעות

עם המודעות – קבלה של מה שיש

עם הקבלה של מה שיש …מגיעה היכולת להביע את זה לאחר בדרך מכבדת חומלת ואמפתית.

אך הכל קורה בצעדים קטנים, זהירים לעבר המקום שבו אנחנו רוצים להיות בו.

המסע הזה ממשיך חיים שלמים…

 

img_3026