אתחיל בגילוי נאות : אני לא בזוגיות כבר המון זמן – אך הייתי במשך 15 שנה, ומאז לא משהו ארוך, משמעותי ורציף. חשוב לי לומר את זה למען השקיפות והיושרה. ועם זאת אני כן עדה, כמלווה זוגות, למה ש"תקשורת מקרבת" – הגישה המופלאה שפיתח ד"ר מרשל רוזנברג, ואותה אני מלמדת שנים, יכולה לחולל ביו כל שני א.נשים – כולל זוגות.
אז זוגיות היא מסע משותף, הליכה יד ביד – בתוך החיים שהם מלאים באתגרים – בית, משפחה, ילדים, עבודה, כסף – וכל אחד ואחת מביא לתוך המסע הזה את סך כל מה שהוא והיא למדו על יחסים בחייהם, למידה מתוך החיים במשפחות המקור, ומאז. משפט ששמעתי פעם ואינני זוכרת את המקור שלו אומר:
"אנחנו נוצרים מתוך קשר, נפגעים בתוך קשר, ונרפאים בתוך קשר" .
אני מאמינה שזוגיות היא "ה" הזדמנות להירפא – אם היא מתוך כוונה ומודעות – להבין בחמלה עמוקה את האחר –
זוג שאני מלווה כבר כמעט שנתיים און אנד אוף אמר לי שכשהם מגיעים אליי הם מרגישים בטוחים לפתוח דברים שקשה להם אחד עם השני. יש משהו במרחב שאני מייצרת, בו כל אחד מהם זוכה לאמפתיה לרגשות ולצרכים שלו ושלה שעוזר להם להירגע וללב שלהם להיפתח אחד לשנייה, ולראות בחמלה אחד את השני. אפשר לומר שכמעט תמיד אחרי סשן כזה הם יוצאים מחובקים וקרובים אחד לשני – שונה לגמרי מכפי שנכנסו.
כולנו זקוקים לאמפתיה – שזו מילה גדולה ורחבה – יש האומרים שאמפתיה היא חמלה בפעולה, אך בשבילי זה אומר היכולת להיות אחד עם השני – עם מה שיש – עם הרגשות – עם הכאבים הלא מדוברים, עם כמיהות הלב, עם הצרכים שאינם מקבלים ביטוי … ובתוך זוגיות – הייתי אומרת שזה היכולת להיות שם ולהקשיב לבן בת הזוג בלי לקחת את מה שנאמר אישית – אתגר לא קטן!
זה מעשה מאוד עדין ועמוק, כמו אריגת אריג עדין…
ניתן ללמוד לעשות את זה – אנחנו יכולים/ות ללמוד את האמנות הזו.
לכן אני כאן – להדריך, להנחות וללוות את כל מי שיש לו קריאה לייצר שיח אחר בזוגיות, לצמוח בתוכה ולהעמיק את הקשר החשוב לכם כל כך.
מתוך פנייה אליי אני פותחת קורס בן שמונה מפגשים שבו אלמד את יסודות התקשורת המקרבת הטומנת בחובה את כל מה שכתבתי למעלה – מודעות, הקשבה, הבנה, חמלה ואמנות האמפתיה. זהו קורס מעשי. הוא נועד לייצר למידה והתנסות בגישה וביישום שלה בחיים, בעיקר בשדה הזוגי.
לפרטים נוספים מוזמנים ליצור קשר – 0507480561 עוד פרטים באירוע https://www.facebook.com/events/450008405516730/
"למה את הולכת לישון כל כך מאוחר? את יודעת שאת הרוסה למחרת, מתחילה את היום שלך מאוחר, איטית, גמורה מעייפות. קראת את כל הנתונית על כך ששינה חיונית , הדבר הכי חשוב שאת יכולה לעשות עבור עצמך, עבור העסק שלך, והצלחתך המקצועית!"
ובכל זאת, לילה אחרי לילה – הנה את: מול המחשב, אוכלת ארוחת לילה, צופה באיזו סדרה שנדבקת אליה ( "גדולה מהחיים" , כרגע (-:)
ומחזיקה ומחזיקה.
מה יהיה?
כשאני שומעת את הקולות הללו בתוכי אני מרגישה, עצב, דכדוך, כווץ ובעיקר – חוסר אונים. למה באמת? הבעייה היא שהשאלה "למה?" כמו שאני מלמדת אחרים, לא עוזרת, רק מעמיקה את האשמה.
אז, כעת אני מנסה להבין את יעלי – כי יש שם יעלי קטנה…שנאבקת להישאר ערה, למרות העייפות שלה. כרגע היא שותקת, מושתקת – אך יש בי דחיפות הולכת וגדלה לשמוע אותה…
אני נושמת
אני רואה את עצמי ילדה קטנה – שאולי אמרו לה : "הגיע הזמן לישון!" אך שינה עבורי, פירושה פרידה . פירוש הדבר שאני לבד. את פוחדת יעלי? …מתביישת לומר שכן. היית רוצה שמישהו יהיה לידך? היית רוצה לבחור איפה לישון?
אני פתאום בת שמונה – בארצות הברית..ישנה בחדר הגדול שלי לבד, אני שומעת קולות בוקעים מהחדר השני – סבא נחמן שלי, שמבקר אותנו, ישן בחדר של אחי, יובל, ועולים משם צחוקים. ואני כאן לבד בחושך. כל כך הרבה צרכים לא מתמלאים כגרע עבורך יעלי, נכון ?כמו להינות, להרגיש בטוחה, לבחור…? נכון….
עצב עולה
סתם לצוות על עצמי שוב ושוב, לא יעזור!
נושמת…
נזכרת שזו הסיבה שכל כך רציתי לינה משותפת עם ילדיי כשהיו קטנים – שלא יזהו שינה עם פחד. גם עבורי זה היה תענוג! אני עדיין זוכרת את הריח והמתיקות של נשימתם העדינה – ולהתעורר לצידם ( הם תאומים) זה זיכרון מתוק שאנצור כל חיי! ( שלא לדבר על זה שעזר לי מאוד עם הנקות לילה) . כשהם בגרו, כל אחד ואחת, בקצב שלה, נפרד מהמיטה שלי…
מעניין שבתי, יש לה מנגנון כזה מלידה – היא פשוט אדם של לילה!! (במיוחד כטינאייג'רית) מצאתי את עצמי בשלבים שונים בילדותה, מצווה עליה : לכי לישון כבר! אני צריכה ספייס! אפילו הייתי על הבמה עם ביירון קייטי על הנושא הזה! כלום לא הועיל…ולא רציתי להמשיך להיאבק בה. הבנתי שהצורך שלה באוטונומיה – להחליט על עצמה, חזק כל כך !
ומה הלאה?
אין עדיין תשובה. דרישות לא מועילות או מקדמות, זה אני יודעת וחווה.
להמשיך להבין את עצמי – לתת לעצמי באמת את הספייס – מרחב, נשימה..
וחיבוק של אהבה.
נ.ב. אפרופו שינה עם ילדים – אני אוהבת שת גישתו של ד"ר סירס שכתב את הספר החשוב "הורים גם בלילה" . חשוב לקרוא!
"תקשורת מקרבת מספקת לנו את הכלים האפקטיביים ביותר לטיפוח בריאות במערכות היחסים. תקשורת מקרבת מחברת נשמה לנשמה, תוך יצירת ריפוי עמוק. זהו היסוד בכל מה שאנחנו עושים" דיפאק צ'ופרה מדוע מר צ'ופרה האחד והיחיד אומר זאת? מדוע הכלים של תקשורת מקרבת כל כך אפקטיביים?
יש שני דברים שאני מזהה במהלך השנים שעובדים עבורי, ועבור הלקוחות שלי.
אחד זה שיקוף: כשאנחנו מצליחים לשקף את מה ששמענו מהאדם שמולינו- בלי לשפוט או לאמר על זה משהו – בצורה הכי נקייה, אז האדם השני חווה את החוויה שראו אותו, הקשיבו לו, והבינו אותו. תחושת ההבנה הזו משחררת ברמות הכי עמוקות, מפנה מקום בתוכנו להמשיך את שגרת חיינו מחוזקים, עם תובנות עמוקות.
שיקוף ניתן לעשות בשתי דרכים:
לחזור על מה ששמענו ממש מילולית: "אני רוצה לבדוק אם הבנתי נכון, האם אמרת שכך וכך קרה? או " עשית את הדבר הזה ? " או
אני יכולה לשקף את הרגשות והצרכים ששמעתי: "האם הרגשת מתוסכל כי חשוב לך כבוד לזמן שלך?"
וזה מוביל אותי להיבט השני ומה שייחודי בתקשורת מקרבת: הפוקוס על צרכים. לכל בני אדם יש את אותם צרכים: צרכים הישרדותיים כגון ביטחון, וודאות, השתייכות לקבוצה, וכמובן מזון אוויר ומים. ויש גם צרכים בין אישיים- חיבור אנושי, אמפתיה, הבנה, נראות, קבלה, אהבה. הצרכים שקשורים במשמעות עמוקה, הסיבה לקום בבוקר, התפתחות אישית ורוחנית, הנאה, צחוק, משחק, חגיגת החיים.
בתקשורת מקרבת השאיפה שלנו היא לא רק לפתח מודעות לאילו רגשות נמצאים שם, אלא גם איזה צורך מתמלא או שלא מתמלא:
לדוגמא – הבוקר חברה שלי ביטלה פגישה בהתראה מאוד קצרה: מה הרגשתי? תסכול, אכזבה וקצת עצב. הרגשות האלה מצביעים על צרכים שלי שלא נענים – במקרה הזה, אמון, וודאות , לדעת שאני יכולה לסמוך עליה. ייתכן שאם, באותו הרגע של הביטול הצורך במנוחה או חופש היו גדולים יותר מהצורך בחיבור איתה, הייתי מרגישה דווקא הקלה ואולי אפילו שמחה.
מה שמרפא כאן זה היכולת לזהות – ואחר כך גם לתמלל את הצורך. ייתכן שאתן לעצמי אפשרות לרדת לרובד עמוק עוד יותר, אולי אחוש בדידות, אולי אתחבר ליעל הקטנה שהרגישה בדידות – כשהצורך באמון ואהבה לא נענו. כל אירוע שקורה לנו בחיים זו הזדמנות לרדת לעומק של החוויה, לתת לה שם, וע"'י הזיהוי הזה בלבד, ההכרה הזו – מתרחש הריפוי.
אני רואה את זה מאוד חזק כאשר אני מגשרת בין שני אנשים. זה יכול להיות זוג, זה יכול להיות אמא ובת – כל שני אנשים. כשאני, האדם שלא טעון רגשית, יכולה לשקף את הצרכים שאני שומעת, לומר אותם בקול רם ולסייע לצדדים לתמלל ולהבין אותם, קורה קסם…קורה החיבור הזה שדיפאק צ'ופרה מדבר עליו.
אז בפעם הבאה שקורה אירוע, קטן ככל שיהיה – שאלו את עצמכן.. איזה צורך שלי לא נענה..? .ותחוו הקלה מיידית וריפוי ..
העבודה שלנו איננה לתקן את כל העולם בבת אחת-
אלא למתוח את עצמינו מעט, על מנת לתקן את העולם שנמצא בהישג ידינו. כל דבר רגוע – שנשמה אחת יכולה לעשות על מנת לעזור לנשמה אחרת – יעזור המון!
קלריסה פינקולה אסטס – שכתבה את ״רצה עם זאבים ״
אתמול היתה לי שיחה עם אישה מנשים עושות שלום – היא התנדבה להביא מקרה/קונפליקט בהדגמה שאתן מחר בערב – בהרצאה על תקשורת מקרבת-ל 60 נשים -. ביקשתי ממנה לתת לי דוגמא של קונפליקט שהיתה מצויה בו … אולי עם עוד חברה מהתנועה.
היא לא יכלה להיזכר ברגע הראשון בקונפליקט ספציפי בתנועה אך כן נזכרה באירוע שקרה עם האינסטלטור שלה :
המקרה היה שבעת שתיקן משהו אחד – גרם לפיצוץ בצינור אחר, ועוד דרש שהיא תשלם בעד זה. אך זה לא מה שעיצבן אותה, אלא שהיא ביקשה ממנו מפורשות לחכות שתגיע הביתה לפני שמתחיל בעבודה. כשחזרה הביתה ראתה שהוא כבר עובד – והרגישה שכעס עולה בה.
שאלתי אותה מה היה הצורך שלה שלא נענה: שמתי לב, עד כמה שזה קשה לה לזהות את זה, כי אנחנו לא מורגלים בזה … שאלתי: האם זה אחריות? אמון? היא ענתה כן!!
מה הרגשת כשזה קרה??
פחד, חשש, דאגה חוסר אונים – היא ענתה..
ככל שהשיחה התקדמה היא אמרה : וואו , גיליתי כאן דברים שלא הייתי ערה להם!
ברגע שזיהינו יחד את הרגשות והצרכים שלה- מגיע שלב הבקשה…שבתקשורת מקרבת זה השלב שבו אנחנו שואלים את עצמינו: באיזו דרך הצורך שלי יכול להתמלא? וממי?
מה יש לי לבקש ממנו? שאלה – הרי אין לי מערכת יחסים עם האיש הזה וסביר להניח שלא אפגוש אותו יותר!?
שתי תשובות יש לי על זה -אחד שיש לנו אפשרות גם לבקש מעצמינו בקשה – במקרה הזה כדי לענות על הצורך שלה בביטחון, אחריות ואמון ייתכן שהיא תפעל אחרת בפעם הבאה. ושנית –
כל אינטראקציה כזו יש ביכולתה לייצר הבנה, היא מייצרת אנרגיה שאנו מפיצים בעולם- של שלום או מלחמה. עלינו לשאול את עצמינו –
האם אנחנו מעדיפים להיות צודקים או מאושרים? אי אפשר לעשות את שניהם –
ג׳רלד ימפולסקי
וזו המהות שאני כמהה לראות לעולם – שכל מפגש, כל דיבור, כל אינטראקציה שהיא בין בני אדם תייצר את העולם שאנחנו רוצים ורוצות לחיות בו.
וכדברי מהאטמה גנדי:
״היה אתה השינוי שאתה מבקש לראות בעולם״
ואני מוסיפה מרגע לרגע, משעה לשעה- בינך לבין עצמך – בינך לבין ילדך, בת/בת זוגך -בעבודה – במעגלים הולכים ומתרחבים -תקשורת מקרבת נותנת לנו את הכלים להגיע לשלום שאנחנו כל כך כמהים לו.
זה התחיל סביב נושא ההסעות. בתי התרגלה ( אני הרגלתי) שאני מסיעה אותה לבית הספר. יש סביב זה המון עניינים, במיוחד שהם בני שבע עשרה ושמונה חודשים – ויש בי ציפייה שכבר יתנהלו ללא עזרתי. ועם זאת, אני ממשיכה להסיע..אולי כשאתם קוראים את זה אתם אומרים בלבכם: מה??? היא עדיין מסיעה? היא נורמלית? זה בסדר אני מרשה לכם לחשוב את זה (-:
וגם הבוקר, כשאמרתי לה שאני צריכה להיות אצל רופא השיניים בשמונה ולכן מוכרחים להקפיד לצאת בזמן, ואפילו קצת לפני, היא לא היתה מוכנה. מה גם שהיא עוד התקשרה לשאול איפה אני נמצאת ב07:25 (בהליכה עם הכלבה, אך ידעתי שאהיה שם בזמן כפי שקבענו)
ובכל זאת כשהגעתי, לא היתה מוכנה , וגם לא 10 דקות אחרי, ועוד התלוננה מדוע אני קובעת לי תורים כל כך מוקדם, ואז התפוצצתי! כבר היינו בדרך לבית הספר – ואני יודעת שייקח לי 20 דקות לפחות לחצות את העיר לצד השני, ולחזור (כי רופא השיניים נמצא ליד הבית). אז צעקתי! : "תגידי , את נכה? את לא מסוגלת לקחת את עצמך לבית הספר?" היא שתקה (לשם שינוי) – מיותר לציין שאיחרתי ברבע שעה- אך למזלי רופא השיניים לא עשה מזה עניין והבוקר המשיך.
לאחר מכן הגעתי הביתה – לאכול משהו לפני שאני ממשיכה והסתבר שגם תום צריך להגיע לבית הספר ברעננה ב-11. שוב מצאתי את עצמי בסיטואציה בה אני ממתינה, רואה שהוא לא קם בזמן כדי לקחת את האוטובוס ושוב מחכה להסיע אותו!
אז צעקתי! צעקתי לו קדימה- זוז כבר!!!!! שחררתי את הכאב שלי אך לא ממש נרגעתי.
גם צעקתי על עצמי!! מה את עושה את אותו הדבר שוב ושוב! הרי את יודעת שאיינשטיין אמר: "שיגעון זה לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות אחרות"?!? משוגעת!
בדרך אחרי כמה דקות – כאשר נזכרתי בתקשורת מקרבת וכמה חשוב לי לחיות את המודל אותו אני מלמדת- צעקתי ב"ג'ירפית" (שפת הג'ירף – שפת תקשורת מקרבת)שזה נשמע כך: " אני כל כך מתוסכלת !!! יש לי צורך לחוות הצלחה, והתקדמות, ולארגן את היום שלי כפי שאני רוצה , ונמאס לי לבזבז זמן על ההסעות הללו! חשוב לי גם שתגיע לבית הספר, ואני גם זקוקה להכרה והבנה מצידכם!" אז תום ענה, "אם את לא רוצה, אל תסיעי – ומה, אני לא אומר תודה?" "לרוב כן אך לא תמיד, אך זה לא מה שמשנה- אני רוצה לדעת שחשוב לך להתארגן כי אתה גם רואה אותי! זה ביטוי של האיכפתיות וה -care שלך אליי!." איכשהו גמגמתי בקשה ( שבלי זה הכל עדיין עלול להישמע כביקורת אשמה ודרישה אליו) שאלתי: מה, מה אתה אומר על זה? ,לא יודע ענה" – בינתיים הגענו כמעט לבית הספר. השארתי לו כברת דרך ללכת ברגל על מנת שאוכל לעשות פרסה ולחזור להוד השרון, וללכת לספרייה – וסוף סוף להתחיל את יום העבודה שלי.
האמת? הרגשתי יותר רגועה ….אך עדיין הרגשתי שאני זקוקה לאמפתיה והתקשרתי לחברה מהתקשורת המקרבת…שבמקרה יכלה לקחת כמה דקות מהעבודה להקשיב לי. ניסיתי להבין מה הצורך העמוק שאותו אני מנסה למלא כאשר אני ממשיכה להסיע למרות שזה מקור לעצבים!
היא הציעה- אולי צורך במשמעות? להיות עדיין משמעותית להם- שזה אחד הדברים האחרונים שאת יכולה לעשות עבורם כאמא? הרהרתי בזה…כן, אמרתי, אך יש עוד. חשוב לי לחוות הצלחה – בכמה רמות. היא שאלה – חשוב לך להרגיש בהצלחה במשימה שלך כאמא – שגידלת אותם לתפארת ויכולים לדאוג לעצמם? כן ,אמרתי ( ועלו לי קצת דמעות) – את יודעת כמה האמהות היתה כל השנים הדבר החשוב בחיי…כמה השקעתי בהם ובזה. וכעת אני רוצה גם לחוות הצלחה בעבודה שלי וחלק ניכר מזה זה "להצליח" לחיות את המודל שאני מלמדת, להצליח כבעלת עסק עצמאי, להצליח לכלכל את עצמי…"
"אולי גם את רוצה לבחור?" היא המשיכה- " אולי הצורך בבחירה של מה שאת עושה עם הזמן שלך? שאת לא "צריכה" להסיע אותם? שאת רוצה לעשות מה שאת רוצה?" כן…..הרגשתי עוד אסימון נופל. "אולי הצעקה הזו שצעקת היא הילדה הקטנה שבתוכך שצועקת : תנו לי לבחור!!!תראו גם אותי!!!" ??? כן, כן וכן. עם כל כן, אני שמה לב כמה אני יותר נרגעת – יותר מחוברת לעצמי, יותר שקטה.
אני אעצור כאן. הרי ממילא הכל נמצא בתהליך – תהליך של חיבור עמוק לעצמי- לעצמינו- למידה והתפתחות…
אני בהכרת תודה לילדים שלי. הדלאי למה אומר:
"האנשים בחיים לא מפריעים להתפתחות הרוחנית שלי – הם ההתפתחות הרוחנית!"
אני גם בהכרת תודה לתקשורת מקרבת ולחברים לדרך כמו חגית שמאפשרים לי לגעת במקומות הכואבים…להסתכל עליהם. וקשה לגעת במקום הכואב הזה, לא? אממה אם לא נוגעים בו- נותנים לו מקום, הוא ממשיך לצמוח ולצמוח בתוכינו עד שמתפרץ החוצה כמו מהר געש! וכשנותנים לכאב לעלות, כמו קצף במרק שאנחנו מבשלים: אנחנו מנקים, ועוד קצף עולה אחרי כמה דקות, מנקים ועוד עולה עד שלאט לאט המים נשארים צלולים צלולים – הצלילות של החיבור העצמי והשקט והחיות שבאה איתו.
מאחלת לכולנו שנה טובה- שנה של צלילות, של חיבור עצמי, של אהבה עמוקה לעצמינו ( עוד צורך שזיהיתי שם) לילדה הקטנה שחיה עדיין בתוכינו…אמן
"כל אלימות היא ביטוי טראגי של צרכים שאינם מתמלאים״ מרשאל רוזנברג
חמישי
חוזרת הביתה אחרי יום עמוס רגשית מסדנא שתיארתי בפוסט בפייסבוק מיום שישי שעבר.
עוד בכניסה לבניין רואה שליח של אגאדיר עם משלוח. אומרת לעצמי: זה בטח הילדים שלי הזמינו, ואכן, איך שאני עולה אחריו הוא באמת עומד בדלת דירתינו ומוסר את השקית לבני.
אני נכנסת: ״היי אמא!״
מה, הזמנתם אוכל? למה לא שאלתם אותי אם אני רוצה? (״למה״ היא מילה שכבר עושה בעיות ….)
לא ידענו מתי את באה!
אבל, התקשרתי מהדרך!
אבל אמא! איך יכולנו לדעת?
מאותו הרגע ואילך ובמשך כמה דקות ארוכות מאוד ״קיטרתי, יללתי, התנהגתי כקורבן ( כל אלה שיפוטים אגב- אם היתה שם מצלמה היא היתה מתעדת אישה אומרת כל מיני דברים בטון גבוה יחסית) מיותר לציין שילדיי כבר מזמן הפסיקו להתייחס והמשיכו לאכול ( מה שהתברר לי אחר כך מבתי כארוחה כבר לא כזו כיפית). ייללתי כתן״ ומה התוצאה ? הילדים לא נפתחו אליי ,ויותר מכך, גמרו לאכול את האוכל בסלון ( והשאירו שאריות שם) והלכו כל אחד לחדרו
הייתי רעבה והיתה לי תוכנית קודמת להכין בורגר טבעוני – ופשוט שמתי אזניות עם U2 בקולי קולות לעצמי- ובמקום פשוט להזמין גם לי משהו, עמדתי שעתיים (!!!) והכנתי את הבורגרס ה@&#%* הללו והרגשתי אומללה. (יצאו בססססדר לא משהו
חזרתי הביתה מיום קשה ובמקום לומר בג׳ירפית : ״היי חברה׳ כשאני רואה את האוכל שהזמנתם אני מאוכזבת, שלא לומר גם רעבה, כי אני כל כך הייתי רוצה שיראו אותי, ויחשבו עליי וישאלו אותי : היי מה שלומך? רעבה? היה לי יום מה זה קשה ומאתגר! מה אתם אומרים? יש רעיונות? ״ . גם יכולתי לתת לעצמי אמפתיה:
לומר לעצמי – וואו .. באת הביתה והיית כל כך רעבה! כל כך רצית שמישהו יטפל בך ויאכיל וישאל אותך : יעלי … איך היה היום שלך? מרגישה עצב, בדידות ואכזבה כשזה לא קורה… ?
ולחבק את עצמי, ולחבק גם את הצער והעצב והכעס והתסכול.. בדיוק כשם שהייתי מחבקת תינוק בוכה …
יש יותר סיכוי שהייתי מגייסת את עזרתם וליבם היה נפתח אליי . הראייה לכך היא שבשבת, כששכבתי במיטה כל היום והרגשתי זוועה ועלה לי לחץ הדם יכולתי לתקשר את כל זה ( אמנם בווטסאפ אך עדיין) לבתי – וזכיתי למראה ולהבנה וגם למשפט הזה:
״בכנות, אמא? את לא בדיוק עוזרת לעצמך עם כל זה, כמו אותו היום שחזרת והתחלת להתלונן על האוכל, והרסת לנו את הארוחה!״
.
לא התקרבתי במאומה למילוי הצורך שלי בנראות ו- care התחשבות ועוד… רק הישגתי תוצאה הפוכה- נתק
(וזה כבר הדפוס הפרטי שלי כנראה – לחוות שוב ושוב ניתוק ובדידות בעולם הזה)
לכן – כל ביטוי אלים היא טראגי; כי זה רק מרחיק אותנו ממילוי הצרכים העמוקים שלנו, כמו- קשר, אהבה , שייכות חברות. כפי שאמרה ידידה זה מכניס אותנו ללופ אינסופי…
ואם אנחנו כן מקבלים מה שאנחנו, ורק אנחנו, רוצים בטקטיקות הללו, אז המחיר של זה כבד – מחיר של עוד אשמה והרגשה גרועה ..ואולי טינה מתמשכת.
מה המסקנה שלי מכל זה? ומה אני ממליצה לעצמי בפעם הבאה ? במקום להתנהג בכל אותם דרכים לא מועילות שתיארתי קודם, אמפתיה עמוקה לעצמי …ולחבק חיבוק גדול..
היום יום ההולדת שלי – 56 שנה כעסתי על עצמי , שפטתי את עצמי – היום אני נולדת מחדש לרכות ואמפתיה לעצמי קודם כל!! אמן! המשך קריאת הפוסט "לחבק את עצמי"→
עד לפני שלוש שנים עסקתי בצורפות. לא צורפות תכשיטים אלא צורפות כלים…יצרתי שפה ייחודית משלי של חיבורים עדינים בין מתכות שונות ע״י חוטי ברזל אותם הייתי קולעת – חוט ועוד חוט ועוד חוט…ונוצרו להם גופים בכל מיני גדלים – אפשר לראות כמה מהם כאן התנועה של הקליעה נוצרה בצורת השמונה השוכב או צורת האינסוף..עוד שמונה ועוד שמונה, יצרה מסה עדינה…
ההשראה לכלים היתה רוחנית ומעוגנת בתרבויות הקדומות של האיזור בו אנחנו חיים…
מתי-שהוא היכרתי את תקשורת מקרבת – שהפכה כידוע לעיסוק המרכזי שלי וה – passion שלי בחיים. למה? כי אני מאמינה שהיא מאפשרת לנו – כשאנחנו משתמשים בה – להגיע להבנה עמוקה אחד עם השני – אך הדבר הזה נוצר – לא על ידי תנועה אחת – זבנג וגמרנו. זו תנועה מתמדת של תמלול הצרכים שלנו והקשבה לצורך של האחר.
להפתעתי גיליתי שהסמל של הארגון הבינלאומי של תקשורת מקרבת מבוסס על צורת האינסוף, השמונה השוכב…ולימים יצרתי לי לוגו חדש – של התנועה האינסופית הזו..
מרשאל רוזנברג אמר לא פעם שכשנוצרת איכות מסויימת של חיבור הפתרונות מוצאים אותנו ….
האמת- עד שלא חווים את זה – לא מבינים על מה מדובר..
זו המלאכה העדינה שאני עוסקת בה כעת – יצירת המרחב לקליעת החיבורים הבלתי נראים בין שני אנשים שיש בהם כאב, הכאב שנוצר מחוסר הבנה וריחוק – אולי משחיקה של היום יום, אולי מפצעי ילדות שעולים לפני השטח כשהמציאות מביאה את עצמה בכל מיני דרכים.
כשיצרתי במתכת כלים יפים – הסיפוק שלי נוצר מזה שלקוחותיי סיפרו שכשהם חוזרים הביתה ורואים את החפצים שלי זה משרה עליהם שלווה…
הסיפוק הגדול שיש לי היום הוא לראות את ההקלה על פניהם של הזוגות שיוצאים בחיבוק מהקליניקה. אין זה אומר שהבעיות ״נפתרו״. זה אומר שהם מצאו את הדרך חזרה אחד אלי השנייה…ולאט לאט נלמדו דרכים חדשות, נוצר אמון חדש…ניתן לנשום יחד ביתר קלות.
(היום בני 17.5 )- קראתי ערימה של ספרים, על תינוקות על הורות.
חברה של אימי- כשראתה את הערימה שהזמנתי אז מאמזון צחקה: ״ מה, את עושה דוקטורט?״
צחקתי חזרה- אך בליבי חשבתי- יש משהו יותר חשוב לעשות עליו חקירה לעומק? אך כמובן, לא כולם פרקפקציוניסטים כמוני – (וזו לא תמיד תכונה טובה כל כך) אך כזאת אני – גם בקריירה שלי כצורפת וגם כשאני מאמצת ארנב – אני קוראת תחילה כל מה שאני יכולה על הנושא!
בסך הכל רציתי להיות האמא הכי הכי טובה שאני יכולה להיות. (והשד יודע מה זה)
החקירה הזו הובילה אותי לתקשורת מקרבת – במקור תקשרות לא אלימה, לגישה ולמודל שיסד ד״ר מרשאל רוזנברג, ז״ל. המפגש הזה, ב – 2003 הפך להיות הרבה הרבה יותר מטכניקה להשתמש בה בהורות שלי – זה הפך להיות דרך חיים, תשוקה גדולה, דרך להכרת עצמי ברמה העמוקה – (לפעמים גם דרך להלקות את עצמי עוד קצת חחחחח- או עוד רף שהצבתי לעצמי)
דרך שאני מאמינה שיכולה להביא הבנה עמוקה, לשיתוף פעולה מתוך רצון הדדי, וכן- אני מעיזה לומר- גם דרך לשלום.
אם את אישה שיש לך כמיהה לשלום, לשקט, לביטחון ואיכפתיות הדדית – אם הלב שלך אומר : מוכרחה להיות דרך אחרת להתנהל בעולם הזה, וביום יום הזה, שאינה מבוססת על כוח, על מי צודק, על הטלת פחד ואשמה- ורגשות אשמה עצמיים-
אני מזמינה אותך בכל ליבי להצטרף אליי לדרך הזו, שעונה לי על כך הרבה צרכים- של הכרה, הקשבה, הקלה, חיבור עם האהובים שלי, כולל חברות, קולגות, ובראש ובראשונה עם ילדיי היקרים שהביאו אותי אליה.
עוד שבועיים פותחת קורס – פרטים באיוונט
מוזמנת באהבה
העבודה שלנו איננה לתקן את כל העולם בבת אחת-
יעל בריסקר 