#תקשורתמקרבתעכשיו

יאני באשקלוןוצאת משיעור שנתתי על תקשורת מקרבת באשקלון למורות של בית ספר יסודי ותיכון…

כל כך הרבה תסכול וכאב יש שם בתוכן
מורה של 26 שנים ומורה של שלוש שנים

מאוכזבות מהמערכת
מהילדים שאי אפשר ללמד
או לעזור להם באמת
במשך שעתיים שמעתי סיפורים קורעי לב
כל מה שיכולתי לעשות ועשיתי זה לתת להן הרבה אמפתיה והקשבה
לשקף את הצרכים שלהן בשקט בביטחון במשמעות בנראות – שלא נענים


יוצאת לעבר המכונית ומול הבניין היפה של הספרייה בה לימדתי
מזרקה נעימה עם אוויר צח מהים. התיישבתי שם.


פתאום ילדה קטנה רצה לעבר המזרקה מתוקה עם צמה – רצה רצה קופצת על החומה הנמוכה של המזרקה ואחריה אמא שלה צועקת: בואי הנה בואי הנה מיד!
תופסת אותה ומביאה לה פליק רציני לתחת
וגוררת אותה משם
וכל רגע נעצרת תופסת לה בשערות מנסה לרסן את הדבר הקופצני הזה ומעיפה לה עוד כמה מכות

לא יכולתי לעמוד מנגד

הן החלו להתרחק וקראתי:
״גבירתי ״
היא הסתובבה אליי
מה?
התחלתי לומר : "את יודעת שזה נגד החוק להרביץ לילדים" – אך למזלי – היא לא שמעה והתקרבה אליי; מה אמרת?
התעשטתי – הרגע לימדתי את המורות הללו – "אמפתיה לפני הכל" –
אמרתי : זה נראה שאת מאוד מאוד כועסת על הילדה
כן! היא אמרה – היא לא מקשיבה לי!
והיית רוצה שהיא תקשיב ולא תרוץ ככה ? כן כן אני מכירה את הבת שלי- היה לה מבטא כבד לא ברור לי איזה ופניה היו נראים קשי יום.
אהה אמרתי כן זה מאוד מכעיס
כן, היא אמרה והסתובבה והלכה

בכל זאת הרגשתי דחף ואמרתי לה – בכל זאת לא כדאי להרביץ לה….
רעדתי ..
אך שמחתי שהיא לא שמעה את הדבר הראשון שאמרתי
מזה לא היה יוצא טוב בכלל

#תקשורתמקרבתעכשיו

 

התמונה של ‏‎Yael Brisker‎‏.

בחירה

 

 

אמש הייתי בסרט דוקומנטרי מרשים ונוגע ומרגש כל כך! זה סיפורו של סרגיי פולונין, רקדן בלט וירטואוז ובחור מהמם (בעיני) שהיה לרקדן הראשי הצעיר ביותר של הבלט המלכותי האנגלי בגיל 19 בלבד! בחור מוכשר ויוצא דופן אך מלא בכאב..

סרגיי נולד בעיר קטנה ומאוד ענייה באוקראיינה. הוא התחיל לרקוד בגיל 3 – בשילוב עם התעמלות מכשירים ובשלב מסויים אימו החליטה שיילך לבלט קלאסי. לאחר כמה שנים היה ברור שיש כאן כישרון יוצא דופן ובגיל שמונה נסע אימו לקייב ללמוד באקדמיה, אך הלימודים היו יקרים ומשפחתו התפצלה: אביו נסע לפורטוגל לעבוד וסבתו האהובה ליוון – על מנת לממן את המשך לימודיו. אימו חיה את חייה דרכו ובשבילו. בשלב מסויים גם קייב נהייתה קטנה עליו והיא הגישה מועמדות לבית הספר לריקוד של הבלט המלכותי בלונדון. רק 15 תלמידים מתקבלים בשנה מתוך מאות של מועמדים.

סרגיי התקבל – אך אימו לא יכלה להישאר איתו בלונדון ומאותו הרגע הוא היה לבד – בגיל 11.

הוא עבד מאוד מאוד קשה והתקדם מהר מאוד, וכאמור בגיל 19 כבר נהיה הסולן הראשי של הלהקה.

מדוע אני כותבת על רקדן בלט בבלוג על תקשורת מקרבת? כי בשלב מסויים – לאחר שאגר רגשות קשים, של בדידות, תסכול וצער תהומי על שהוריו התגרשו, הכל התפוצץ בגיל 22 כשפתאום הודיע על התפטרות מהלהקה, מלווה בהתנהגות של   Bad Boy – סיפורים על שתייה סמים וגוף מלא בקעקועים.

מה שנגע לליבי היה משפט שהתנוסס על אחד העיתונים שהוא : "אינו רוצה לקבל פקודות יותר" .

חייו של רקדן – במיוחד קלאסי- הם תובעניים בלשון המעטה. 11 שעות ביום של אימונים והופעות בערב, ציות מלא כחלק מהמערכת- ומעט מאוד חופש. אני רואה את המרד שלו כהצהרה על חייו – שלמרות שאהב לרקוד, היו נטולי בחירה בחוויה שלו, ובחירה – כפי שאנחנו יודעים – הוא צורך ענק שיש לבני האדם!! כפי שאנחנו למדים מהחיים – כשצורך אינו מתמלא שנים על גבי שנים, ואין מענה ואין אמפתיה לזה – בסוף זה מתפוצץ! וכך אכן קרה לסרגיי – שבניגוד לדמות שיצרו לו בתקשורת הוא למעשה אדם עדין ונשמה טובה במיוחד, שלא לדבר על זה שהוא חתיך (-:

סרגיי החליט ליצור ריקוד על פי שיר ידוע ( Take me To Church) – עזרו לו חברו הקרוב מהלהקה, בחור לא פחות מקסים, וצלם סרטונים ידוע, והתוצאה נצפתה ביוטוב לא פחות מ- 20 מיליון פעם!

סרגיי התכוון שזו תהיה שירת הברבור שלו, ולפרוש לחלוטין מעולם הריקוד – אך בעקבות התגובות הרבות, המכתבים מלאי הכרת התודה על ההשראה שנתן לכל כך הרבה צעירים – חזר בו אך מזווית אחרת לגמרי. הוא גם אומר שהוא גילה בדרך דברים משמעותיים על חייו, על חופש, ועל איך הוא רוצה להשפיע על העולם. מעניין לראות מה קורה כשלאדם יש פתאום את החופש לבחור באמת – עד כמה הוא מבין פתאום מה חשוב לו בחיים.

אני מאוד מאוד ממליצה לראות את הסרט הזה. הוא נוגע בכל כך הרבה רבדים – וכל כך מעורר רגשות!

וגם כמובן ממליצה ללמוד תקשורת מקרבת – שמקרבת אדם לעצמו, ומראה לו את הלגיטימיות של הבעת רגשות והריפוי הגדול שמתרחש כשאנחנו מקבלים אמפתיה למקומות הללו….

 

"השלום הוא תהליך – לא אירוע"

Peace is a Process not an eventאמש סיימתי קורס נוסף של תקשורת מקרבת למורים וגננות חלקם בחינוך מיוחד – והפעם בבקאה אל גרבייה. זה היה הקורס הראשון שלי במגזר הערבי. קודם כל אספר שהתקבלתי בזרועות פתוחות ולבביות על ידי כל הנוגעים בדבר – ממנהל וסגן מנהל הפסג"ה (מרכזי לימוד של משרד החינוך) ועד המזכירות – והכי הרבה על ידי התלמידות.

זה היה מרגש לשמוע כיצד הן מטמיעות את הלמידה לתוך החיים שלהן.

באחד השיעורים משתלמת אחת אמרה: מאז שאני לומדת את הקורס הזה יש לי מודעות הרבה יותר גדולה לצרכים שלי, ומבינה שיש הרבה דרכים לענות עליהן, זה שינה את חיי!

אתמול, אחרי שהדגמתי את המודל על מקרה שהביאה אחת הבנות, מישהי אמרה:

אם כולם ידברו ככה – יהיה שלום בעולם!

רוצים המשך לקורס שנוכל להתאמן!

אך מה שהיה הכי מרגש מבחינתי זה שמישהי בסבב סיכום אמרה:

"כשהתחלתי את הקורס הזה הייתי מיואשת מבתי. היא לא רצתה להיפרד ממני בגן והיו המון בעיות: הלכתי לפסיכולוגים ושום דבר לא עזר. ואז הגיע הקורס הזה…הכנסתי את הכלים הללו לבית והתחלתי לתת לילדה אמפתיה, בדיוק כמו שיעל לימדה, וגם היתה לי שיחה אחת על אחת עם יעל שחיזקה אותי, ומאז אין יותר בעיות!"

וואו! זה מה שאני יכולה להגיד – אני את שלי עשיתי בעולם הזה…

ואכן- אם כולנו נתאמן ונחיה את החזון של תקשורת מקרבת – אולי לא ייפתרו כל הקונפליקטים בעולם- אך נדע להבין ולדבר באופן כזה שיקדם את השלום. התהליך יתחיל…

האומץ לדבר

 

שנים שאני לומדת ומלמדת תקשורת מקרבת.

אך, עם כל הידע שלי, היכולת ללמד אחרים את הגישה שאני כל כך מאמינה בה, לא רק ככלי נפלא לפתרון קונפליקטים בין אנשים אלא כשער ענק לריפוי, ריפוי אישי וריפוי עולמי.. הקושי העצום שלי הוא ליישם את זה בשבילי.

למה הכוונה?

אני פוחדת לומר את שלי. פתאום הבנתי, שיש לי פחד לומר את מה שמתרחש בתוכי, שמא יהיה אסון, או כפי שאמרתי לחברתי חגית הבוקר: "השמיים יפלו והעולם יבוא אל סופו!" אולי אני דרמטית במיוחד אך בשבילי הפחד הוא כזה. אני פוחדת שמא, אם אומר את שלי, האדם שממולי יכעס עליי, או יתנק ויילך לכוון השני… ואשאר לבד.

והפחד הזה משתקף בכל מערכות היחסים שלי. עם ילדיי, עם חברותיי, עם שותפות לעבודה –

אני משקיעה כל כך הרבה מאמץ בלהיות אמפתית ונחמדה לאחרים, ותכלס' – זה עולה לי בבריאות. זה עולה לי בעוד תחושה של בדידות. אני מרגישה לפעמים כמו מתה – עמימות ואפילו.

כתבתי את הדברים הבאים, לפני זמן מה:

"זה תהליך. אמנם, אני מצליחה לתת אמפתיה לכולם, כמו שחברה אמרה "בלי שארגיש את זה בכלל, את נותנת אמפתיה וזה עוזר המון" אך עדיין מוצאת שלא תמיד יש לי את האומץ או האמונה – לומר את שלי בדרך והאסרטיבית והמקרבת. אני בטוחה שזה קשור ליכולת או אי היכולת לשים גבולות בריאים סביב עצמי, וגם האמון הבסיסי שיש שם מישהו שישמע אותי, באמת. אלה הם דפוסים שנוצרו אי שם בילדות, אני משערת, ומשכפלים את עצמם שוב ושוב."

מרשאל רוזנברג אומר:

Don't be nice – be real

הווה אומר – אל תהיה עסוק בלהיות נחמד ולרצות את כל העולם – תהיה אתה, או את – באוטנטיות מלאה. אך מה לעשות עם הפחד הזה? או האמונה הזו שחיה בתוכי?

הבוקר היתה לי הזדמנות – "to be real – "  –

חברה טובה שלי – חגית כרמלי – שהיא גם תלמידה של תקשורת מקרבת – ואני נפגשנו. דיברנו כרגיל על מה שקורה בחיים שלה ושלי – סיפרתי לה על ערב מבוא מוצלח שהיה לי של תקשורת מקרבת- ואז, היא הזכירה את קבוצת התרגול שלנו , שהיא חברה בה מההתחלה- ואמרה משהו כמו

"צריך לדבר על מה יהיה במפגש הבא"…

הרגשתי שאני נסגרת קצת…רוצה לומר לה משהו. אך פוחדת…הפגישה עמדה להסתיים – ראיתי איך עוד רגע, אני מוותרת והולכת לדרכי ומדחיקה את מה שיש לי. אך לא -אמרתי:

"חגית אני רוצה לומר לך משהו" – שמתי לב לפחד או החשש שעולה בי אך המשכתי- "כשאת אומרת את הדברים הללו, ועוד במקרה שהיה במפגש האחרון, נדמה לי שאת רוצה לקחת את המושכות בידיים, ואני שואלת את עצמי, היי מי המנחה פה?" וזה לא נאמר ממקום של אגו, אני כמעט בטוחה (-: אלא מקום שרוצה בהירות – ושיש לי דרך מסויימת שחשוב לי להוביל את הקבוצה – אל המשוב שלה והתמיכה שלה חשובים לי ביותר. שאלתי:

"איך זה בשבילך לשמוע את הדברים?"  היה כל כך חשוב לי שהדברים לא יישמעו כטענה או האשמה, אחרת מה עשיתי בזה?? לקח כמה שניות גם בשבילה לזהות מה חי בה, אך משם והלאה השיחה התעוררה לחיים!! שיתפתי אותה בפחדים שלי, ומה שקרה היה מופלא בעיני! השמיים לא נפלו… והיא לא כעסה, או ברחה לכוון השני, אלא נשארה נוכחת, אוהבת – והעיקר – נשארה.

הצורך באמון שיש לי עם מי לדבר בדרך המקרבת, האמון שיחד מתוך שיחה ומתוך הבנה של הצרכים אחת של השנייה, תמצא דרך ששתינו נהיה מרוצות – הצורך הזה נענה בגדול!

הרגשתי את עוצמת החיות זורמת חזרה לתוך העורקים שלי – והתחלתי לשיר: הללויה!

בדרך הביתה ניגן ברדיו השיר של יצחק קלפטר בקולי קולות !!!

 

הגעתי בגלל ילדיי…נשארתי בגללי

13522013_10154213945604266_8077155019397808464_n

בערבי היכרות עם תקשורת מקרבת וסדנאות שאני מנחה אני אוהבת להתחיל עם המשפט הזה.

גיליתי את תקשורת מקרבת לפני 14 ומשהו שנים כאשר הילדים שלי ( תאומים בני 17 כיום) היו בגיל ה"לא" , או גיל ה"דווקא"  כפי שקוראים לזה רבים , או יותר נורא מכך, באנגלית – The terrible two's .חיפשתי דרך להבין אותם טוב יותר, ולהתנהל ביתר קלות והרמוניה בבית. במקרה, או שלא, נפלתי על מאמר נפלא שכתבה ענבל קשתן המנוחה, (אחותה של ארנינה קשתן ממיתרים שהפכה כעבור ימים ספורים למורתי). שם המאמר: "לשמוע את ה"כן" שמאחורי ה"לא". מאז, אני חיה נושמת, מלמדת ובעיקר לומדת תקשורת מקרבת מהי.

הגעתי בגלל ילדיי, ונשארתי בגללי… ומדוע? חשבתי בטעות שמעתה ואילך אני אמורה לתת אמפתיה לכל העולם ורק לא לאדם שהכי זקוקו לו, אני. במהלך השנים גיליתי שתקשורת מקרבת מתחילה בתוכי, וביכולת שלי להבין ולקבל את עצמי קודם כל, להעיז להגיד את מה שמצאתי בתוכי ואז, ליצור את החיבור הזה עם כל אדם שעומד מולי…בין אם זה ילדיי, בעלי לשעבר (כן – התגרשתי תוך כדי…ויש לי הרבה מה לספר על איך זה תרם לגירושים של שלום) בני משפחה אחרים וכל יתר העולם.

זה תהליך. אמנם, אני מצליחה לתת אמפתיה לכולם, כמו שחברה אמרה "בלי שארגיש את זה בכלל, את נותנת אמפתיה וזה עוזר המון" אך עדיין מוצאת שלא תמיד יש לי את האומץ או האמונה – לומר את שלי בדרך והאסרטיבית והמקרבת. אני בטוחה שזה קשור ליכולת או אי היכולת לשים גבולות בריאים סביב עצמי, וגם האמון הבסיסי שיש שם מישהו שישמע אותי, באמת. אלה הם דפוסים שנוצרו אי שם בילדות, אני משערת, ומשכפלים את עצמם שוב ושוב.

תכל'ס אני אדם ביקורתי. אך הביקורת הכי הכי קשה שלי מופנית אל עצמי. זה השדה שהכי קשה לי ליישם את התהליך הזה- חמלה לעצמי. ומה יותר חשוב מזה? כמו שנאמר:

"אם אין אני לי, מי לי? ואם אני רק לעצמי, מי אני? ואם לא עכשיו, אימתי?"

לפני כמה ימים עמדתי מול ערימה של כביסה ושמעתי את עצמי אומרת בטון קשה: "נמאס לי מהכביסה הזאת! מה הם חושבים ילדיי? שאני כובסת? שאין לי מה לעשות חוץ מלכבס ולקפל את הבגדים שלהם?" יכולתי, כהרף עין, גם לכעוס על עצמי, על השיפוטים שלי שמופנים כלפיהם, אך לא. במקום זאת פתאום עצרתי ואמרתי לעצמי, כאילו הייתי מישהו אחר: יעלי, אילו צרכים שלך לא מתמלאים כרגע? ובלי להביט בכרטיסיות שלי, (של הרגשות והצרכים) אמרתי : הקלה, מנוחה, חופש, יעילות, שמירה על משאבים ( גם של הטבע וגם שלי) בחירה. מיד הרגשתי את האפקט המרגיע והמרפא של התמלול של המילים הללו. מיד נרגעתי, והמשכתי. מרשאל רוזנברג מזמין אותנו לשהות באמפתיה הזו, לעצמינו ואחרים ולא לרוץ לפתרונות, כי שם הריפוי.

בחוויה שלי, טיפה ועוד טיפה, ועוד טיפה של אמפתיה לעצמי רק מרחיבה את הלב שלי, את הערך העצמי – ואת היכולת להיות שם גם עבור אחרים, באוטנטיות, ולא כי אני רגילה לעמדה הזו.

בין אם אתם רוצים ללמוד תקשורת מקרבת על מנת לנהל ביתר הבנה, קלות וזרימה את היחסים עם האהובים שלכם, או כדי לפתור את הקונפליקטים בעבודה, או על מנת לרפא את עצמכם- מה שלא יהיה- הדרך הזו תשפוך אור ותביא הרבה ריפוי לעולמכם.

בשנתיים האחרונות אני מלמדת את הגישה הנפלאה לגננות ומורות במערכת החינוך,לצד ליאור עידן, ועל פי ההדים שמגיעים, זה משנה את החיים בתוך הגן. החזון שלי הוא להביא את חזון תקשורת מקרבת לכל קצוות הארץ ולכן יצרתי את "גי'רפה בדרכים – תקשורת מקרבת שמתקרבת אלייך" סדנאות אינטימיות נודדות. כמו כן אני מטפלת ומלווה אנשים בתהליכים רגשיים אישיים, בקליניקה פרטית בהוד השרון.

אחת לשבועיים אני מקיימת מפגשי היכרות. מוזמנות להתעדכן בדף הפייסבוק שלי

מה קורה בערב היכרות?
צוללות ישר לעולם של קשר לעצמינו עם קלפים מיוחדים, מקשיבה לכן לרצונות ובקשות, מסתכלות על איפה אנחנו עכשיו ולאן אנחנו רוצות להגיע, שומעות קצת תאוריה..ונכנסות ישר לחוויה של הקשבה עמוקה ותרגול. מוזיקה היא חלק חשוב בחיי ואני אוהבת לשיר שירים שמתחברים לנושא, אז גם זה קורה…בקיצור- ערב שהוא חוויה והתחברות!
מחכה לכן באהבה
יעל

״זה לא היה קורה בלי הווטסאפ הזה…״

whatsapp

היום הרהרתי בחברה איתה ביליתי ערב קודם בחברת עוד כמה בנות.

שלחתי לה ווטסאפ: ״מה שלומך?״

״בסדר״, ענתה , ״למה?״

״ לא הייתי בטוחה איך סיימת את הערב..היה תסכול או משהו כזה?״

״ראית נכון״ – רשמה..״ הייתי קצת עצובה, אבל לא נורא- עבר״

״חיבוק״ שלחתי, ובזה זה הסתיים.

כעבור רבע שעה, עשרים דקות, טלפון ממנה:

״את יודעת, בעקבות השאלה שלך ישבתי עם עצמי ופתאום הבנתי יותר לעומק מה קרה לי בערב הזה ומדוע הייתי עצובה, וממש ראיתי את זה, אך זה לא היה קורה ללא הווטסאפ שלך״!

המשכנו לשוחח עוד מספר דקות והיא שמה לב שעלו עוד רגשות כמו פחד, חשש…

פעמים רבות אנחנו מסתובבים עם הרגשה של דאון, או דכדוך אך לא יודעים לקרוא לילד בשמו. .. ואז מגיע מישהו או מישהי עם שאלה אמפתית אחת שיוצרת תנועה במקום הזה, הבנה עמוקה, התבוננות – כמו יצירת מקום לעצמינו, מרחב להרגיש.

לא חשוב אם נעשה עם זה משהו. תובנות ודרכי פעולה יגיעו, או שלא, אך עצם ההכרה משחררת ומזרימה אנרגיה חדשה.

אמפתיה זו ״ה״מתנה…

 

 

היופי בקבוצה

african kids in a circle

Ima , you have anger issues

כך סיכמה זאת בתי לפני כמה ימים… כרגיל היא מראה מדהימה..

מה הסיפור?

לילדיי היה יום הולדת, אירוע כיפי, אמור להיות. תיכננתי בילוי בחרמון ושינה לילה קודם בצימר בצפון. סיפרתי על תוכניותיי לאבא שלהם, אממה לא אמרתי לו שישמור את זה בסוד בינתיים. כמובן, בהתאם לחוק מרפי, אני שומעת מהחדר השני שיחה בין בתי לבינו ומבינה שהוא סיפר לה..

התפוצצתי!! מה הוא מספר לה על התוכניות שלי!! הרגשתי זעם אדיר, ושלחתי סמס בהתאם, ואז ניסיתי להתקשר אליו, עם אותה אנרגייה, והיתה שיחה ממתינה במשך זמן רב. הבנתי שבתי תופסת את הקו בכוונה – על מנת להגן עליו. הזעם שלי המשיך לעלות וחיפש פורקן. רצתי לחדר שלה וראיתי אותה יושבת על מיטתה, מחזיקה בידה את הטלפון שלה ומחכה להתקפה…

מורה לתקשורת מקרבת אנוכי…תקשורת לא אלימה…והנה אני הכי אלימה בעולם…

אני משתדלת לנשום כשאני קוראת את השורות הללו, ולא להיגרר לשיפוטים עצמיים, כי זה רק מוסיף שמן למדורה. אני גם לא מנסה ״להצדיק״ או למצוא תירוצים להתנהגות כזו.

מה כן?

למזלי הרב היה השבוע מפגש תרגול של תקשורת מקרבת, שהגיעו אליה הפעם מעט אנשים.. אך נוצרה קירבה מיוחדת מהרגע הראשון. אחרי תרגיל שיתופים של רגשות שעשינו יחד, ביקשתי להיות זו שעומדת על ה״שטיח״ ומקבלת אמפתיה …

סיפרתי את התצפית, מה קרה שם…והגעתי לרגש..עלה וצף כאב נוראי, על ההתנהגות שלי על הכעס העולה על גדותיו. בעזרת הקבוצה, שהיתה שם כולה איתי – יכולתי להיכנס עמוק יותר לצרכים שלי שלא נענו. הצרכים שמצאנו, יושרה ואמון, ומתחת לזה גם היה הצורך בקבלה עצמית…הבנה עצמית, חמלה –  לקבל את זה שאני בת חווה…שעושה ועוד תעשה טעויות….

ההקשבה האמפתית והאוהבת של החבורה איפשרה לי לחוות את הכאב אך להיות איתו ללא שיפוט, שזה דבר ענק בשבילי!! חוויתי טרנספורמציה ושחרור.

טיך נהאת האן, הנזיר הבודהיסטי הנודע אומר, כשעולה כעס, תחבק ותערסל אותו כפי שאמא מחבקת תינוק בוכה.. אולי זו הבקשה שלי מעצמי; לחבק אצ הכעס במקום לכעוס עוד.

לבד, הפעם, לא הייתי מסוגלת לעשות זאת – אך עם אנשים שמכוונים לאותו המקום זה כן קרה.

אני בהכרת תודה.. ומזמינה להצטרף אלינו …זה לא רק תרגול…זה הכלה חיבוק, חמלה ותחושת יחד!