יעל בריסקר

לא משנה מה מישהו אומר לכם – תקשיבו רק לרגשות ולצרכים שלהם! – מרשאל רוזנברג

מה זה אומר? (בסרטון הזה אתם יכולים לשמוע אותי מדברת על זה…).

לדוגמא : אם בתי צועקת לי: "אמא את לא מקשיבה לי!"

1. אזני תן מופנות החוצה – כשאני עם האזניים של התן החוצה אני שומעת את דבריה כהתרסה, כטענה, כביקורת עליי, כהאשמה- ומה תהיה לרוב תגובתי? ניחשתם? נכון! אחזיר לה בטענת נגד כמו: "על מה את מדברת!! ברור שאני מקשיבה! " או " ואת מקשיבה לי?" – מה תהיה התוצאה של זה? ניתוק, כעס – טריקת דלתות. איך זה מרגיש? חרא!  מדוע זה קורה? יש לנו – בבסיס המוח חלק שנקרא: המוח העתיק או המוח הזוחלי – והוא נוצר בתקופה קדמונית ביותר כשבני האדם עסקו בעיקר בהישרדות ( טוב, גם היום אנחנו שורדים…)  כשמישהו תוקף אותנו מופעל מנגנון שנקרא: Fight,Flight or Freeze. המנגנון הזה גורם לנו להגן על עצמנו. לא משנה שאנחנו כבר לא חיים באיזו מערה, וחיית טרף ענקית מאיימת עלינו – ברגע שבתי צועקת עליי – היא חיית הטרף, היא האויב! (לא נעים להגיד) (-:
2. אזני תן מופנות פנימה – כשאני עם האזניים של התן מופנות כלפיי – אני מתחילה לדבר אל עצמי באותה הנימה – של האשמה וביקורת עצמית. זה עלול להישמע ככה – : " אוף איזו אמא גרועה אני, אין לי סבלנות לילדה שלי" – ומכאן הדרך להידרדרות מצב הרוח קצרה ביותר …
3. אזני ג'ירף מופנות החוצה – מרשאל רוזנברג היה קורה לזה: "הטכנולוגיה המתקדמת שלי" . כשאוזני הג'ירף שלי עליי, קודם כל אני לוקחת נשימה ( שאיפה ארוכה פנימה והחוצה) עצם הפעולה הזו – הנשימה – מעקבת תגובה – ומעבירה את התודעה למוח הלימבי ולנאו קורטקס ( מה זה הסינית הזאת?) – שני החלקים שהתפתחו בהמשך האבולוציה שלנו.  המוח הלימבי זה החלק במוח שמרגיש , והנאו קורטקס זה החלק במוח שחושב , המנתח את המצב, הרואה את הדברים מפרספקטיבה אחרת- בדיוק כמו הג'ירף! עם אזני ג'ירף אני שומעת אך ורק את הרגשות של בתי ואת הצרכים שלה. זה עשוי להישמע כך: " את כל כך רוצה שפשוט אעצור את מה שאני עושה ואקשיב לך, נכון?"  אני שומעת שהיא נסערת, עצובה מיואשת, כואבת, היא כמו חיה פצועה! אני שומעת שהיא זקוקה לנוכחות האוהבת שלי. אני עוזבת לרגע ( רק לרגע, לא לתמיד…) את עצמי ונכנסת לנעליה. מה היא מרגישה מה היא צריכה? תוצאה … מעצם העצירה , הנשימה, הניחוש של הצרכים שלה אני מצליחה לא לקחת את זה אישי, להבין שזה לא נגדי – אני מעבירה את זה לתדר אחר לגמרי! זה ממש קסם! והיא תרגיש הקלה, הצורך שלה בהבנה ונראות יתמלאו, היא תירגע…ותיכנס פנימה ותבדוק עם עצמה, זה מה שאני צריכה? המתנה היא כפולה…ומכאן יתפתח דיאלוג..
4. אזני ג'ירף מופנות פנימה – למעשה, זה השלב הראשון…. כשאוזני הג'ירף שלי מופנות פנימה, אני נותנת את אותה איכות של הקשבה לצרכים ולרגשות שלי כמו שאני נותנת לבתי. אני מדברת אל עצמי ברכות, ואומרת: " אני מרגישה חסרת אונים, אני כל כך רוצה לעזור לבתי, ולא יוצא לי טוב! יוצא עקום! אני גם כל כך עמוסה כרגע, וזקוקה למרחב שלי…מממ… מה יכול לעזור כרגע" ואני יושבת עם זה רגע, לא ממהרת לפתרון. בכלל בשפה הזו אנחנו ממליצים לקחת את הזמן…לא למהר לפתרונות – עד שהלב מקבל את ההכרה ואהבה שהוא זקוק להם.

אז בפעם הבאה שמישהו שולח לכם מסר….תשלפו את אזני הג'ירף שלכם – "יהיו לכם חיים ארוכים יותר" כדברי ד"ר רוזנברג !

רוצים אזני ג'ירף? תקליקו כאן להורדה

באהבה יעל

 

 

ילדיי צמחו בבית עד כיתה א. אילו היו שנים שבהם צמחתי אני לאין שיעור.

בשנים הללו התחברתי לדימוי יפה שקראתי פעם על תפקידינו כהורים;

1. גישה אחת אומרת שאנחנו כמו קדרים – מעצבים את ילדינו כאילו היו חומר ביד היוצר- בואו נעצב את ילדינו בדמותינו (סוג של)
2. גישה שנייה – שאנחנו כמו גננים- אנחנו משקים, מדשנים, דואגים שיהיה מספיק אור, שומרים מפני מזיקים- ומביטים באהבה על הפרח שצומח. עלינו לספק את התנאים המקסימליים ומיטביים לצורך זה. דרוש לזה ענווה …

תמיד האמנתי שהילדים שלנו מגיעים כבר עם משהו חבוי מן העין שהם הולכים לצמוח לתוכו- כשם שזרע מכיל בתוכו את הפרח או את העץ שהוא הולך להיות- אממה כשמסתכלים עליו – מי יכול לדעת?
אז השתדלתי ככל שיכולתי (+להתגבר על ההתניות שלי) להתערב כמה שפחות – לספק את התנאים הטובים ביותר לצמיחה וכמה שיותר פשוט להיות נוכחת עבורם ולהנות.
כך אני רואה את העבודה שלי עם א.נשים – הם מגיעים אליי עם ״בעייה״ (במירכאות כפולות ומכופלות ) או ״סיבה״ התחלתית ואני- מלווה את תהליך צמיחתם -נוכחת עבורם בתהליך של

un-folding – או dis-cover – לגלות , קילוף עדין של שכבות. עם מודעות עצמית גדולה ו- care

זוכרים את האמירה המפורסמת של מיכאלאנג'לו? ״אני לא יוצר את הפסל – הוא כבר נמצא שם בתוך גוש השיש- אני רק עוזר לו להתגלות״

אותו הדבר – לכולנו יש חוזקות, ומשאבים שהגיעו איתנו – חלקם חבויים או לא מודעים, רדומים אולי, ויחד – תוך כדי שיחה,תנועה,נשימה – אנו עוזרים להם להתגלות בכל יופים. איזה תהליך מרגש. מרגש עוד יותר להיות עדה לזה – עדה למימוש של כשרונות, רצונות מאוויים.

תשאלו אולי: כמ זמן זה לוקח? כמה זמן שצריך- לכל אחד יש קצב אחר – ובזה אני מאמינה מעל לכול!

אז, אם אתם מכירים מישהי/ושנראה לכם שמפגש איתי עשוי להצמיח, לעזור לצמיחתה ובגילוי יכולותיה/יו – שיד אוהבת נחוצה -אנא כוונו אותה אליי!

רוצות לקרוא עדות?

ממתינה באהבה וסבלנות

 

 היי !

מה שלומך? לא הייתי בקשר זמן רב, וזה בעיקר הודות ל ( או בגלל- תלוי איך מסתכלים על זה) פייסבוק היקר שלנו שגזל את מירב תשומת הלב (והזמן) שלי. אך גם הודות לפעילויות רבות אחרות עליהן אספר קצת…

עברו הרבה מים בנהר שלי ובטח גם אצלך וחשבתי שנכון גם לעדכן אותך בנעשה איתי- ולבדוק גם אם בכלל מתחשק לכם להישאר בקשר! אשמח כמובן לשמוע את החדשות שלך!

מקווה שיהיה מעניין פה !

אז אתחיל בזה שלפני שלוש שנים עזבתי את הסטודיו שלי לצורפות כלים (שבו עיצבתי וייצרתי במהלך 20 שנה!) לטובת האהבה הגדולה שלי, הלא היא תקשורת מקרבת!

באותו הזמן בדיוק הצטרפתי כמנחה לליאור עידן, מחברת "שפת הג'ירף" שכתבה את "מפתחות הקסם של דידי",  יחד עם הרבה מאוד הצגות, שירים והפעלות שמתאימות לילדי הגיל הרך עד הגילאים הצעירים של בית הספר.  התחלתי ללמד בכל הארץ – השתלמויות בנות עשרה מפגשים לגננות ומורות, מכל מגזר, בכל מקום, וצברתי קילומטראז' גם פיזי, וגם של הנחייה -של נשים נפלאות ממערכת החינוך שלנו שעושות עבודה מדהימה, עבודת קודש! קורים דברים נפלאים – הן מגיעות ללמוד כלים להתמודד עם אלימות ובעיות בגן – ויוצרות שינויים משמעותיים! ולא רק זאת – הן גם מביאות את הגישה הנפלאה של תקשורת מקרבת אליהן הביתה – ולכל המעגלים השונים שלהן. חלקן אף עושות עבודה התפתחותית משמעותית מאוד בעקבות זאת.

פתחתי לפני שנה וחצי קבוצת תרגול בביתי שבהוד השרון- שנפגשת פעם בשבועיים. הקבוצה מיועדת למי שלמד או טעם או אפילו ראה את הסרטונים של מרשאל רוזנברג ( עם תרגום לעברית) ורוצה לתרגל את המודל בחיי היום יום שלו/ה.

התחלתי גם לנהל את הקבוצה של קהילת תקשורת מקרבת בפייסבוק – שאת/ה מוזמנת להיצטרף אליה בחום. בקבוצה אנחנו נותנים תמיכה אחד לשני בדרך, משתפים בלבטים וסוגיות ובכל שבוע מתפרסמים שם הזדמנויות ללמידה עם המורים הטובים בארץ.

הדובדבן שבקצפת הוא שיש לי גם קליניקה בהוד השרון ובה אני מלווה בעיקר נשים וזוגות שרוצות לעשות תהליך מעמיק יותר של התפתחות והבנת עצמם דרך תקשורת מקרבת וכלים נוספים. ניתן גם לפגוש אותי בסקייפ אם גרים רחוק.

כמו כן אני עוסקת במלאכה העדינה של גישור בין כל שני אנשים שחשים כי קשה להם להגיע להסכמה.. על כך אספר עוד בהרחבה בהמשך.

אז זהו – בינתיים

שמחה לראות אותך כאן ומקווה שנתראה בפעילויות מפגשים או סדנאות בהמשך!

מוזמן/ת כמובן להשאיר תגובה או בקשה כלשהי! שלך באהבה יעל

 

 

 

 

המשך קריאת הפוסט "רגע של הקלה" →

 

 

אמש הייתי בסרט דוקומנטרי מרשים ונוגע ומרגש כל כך! זה סיפורו של סרגיי פולונין, רקדן בלט וירטואוז ובחור מהמם (בעיני) שהיה לרקדן הראשי הצעיר ביותר של הבלט המלכותי האנגלי בגיל 19 בלבד! בחור מוכשר ויוצא דופן אך מלא בכאב..

סרגיי נולד בעיר קטנה ומאוד ענייה באוקראיינה. הוא התחיל לרקוד בגיל 3 – בשילוב עם התעמלות מכשירים ובשלב מסויים אימו החליטה שיילך לבלט קלאסי. לאחר כמה שנים היה ברור שיש כאן כישרון יוצא דופן ובגיל שמונה נסע אימו לקייב ללמוד באקדמיה, אך הלימודים היו יקרים ומשפחתו התפצלה: אביו נסע לפורטוגל לעבוד וסבתו האהובה ליוון – על מנת לממן את המשך לימודיו. אימו חיה את חייה דרכו ובשבילו. בשלב מסויים גם קייב נהייתה קטנה עליו והיא הגישה מועמדות לבית הספר לריקוד של הבלט המלכותי בלונדון. רק 15 תלמידים מתקבלים בשנה מתוך מאות של מועמדים.

סרגיי התקבל – אך אימו לא יכלה להישאר איתו בלונדון ומאותו הרגע הוא היה לבד – בגיל 11.

הוא עבד מאוד מאוד קשה והתקדם מהר מאוד, וכאמור בגיל 19 כבר נהיה הסולן הראשי של הלהקה.

מדוע אני כותבת על רקדן בלט בבלוג על תקשורת מקרבת? כי בשלב מסויים – לאחר שאגר רגשות קשים, של בדידות, תסכול וצער תהומי על שהוריו התגרשו, הכל התפוצץ בגיל 22 כשפתאום הודיע על התפטרות מהלהקה, מלווה בהתנהגות של   Bad Boy – סיפורים על שתייה סמים וגוף מלא בקעקועים.

מה שנגע לליבי היה משפט שהתנוסס על אחד העיתונים שהוא : "אינו רוצה לקבל פקודות יותר" .

חייו של רקדן – במיוחד קלאסי- הם תובעניים בלשון המעטה. 11 שעות ביום של אימונים והופעות בערב, ציות מלא כחלק מהמערכת- ומעט מאוד חופש. אני רואה את המרד שלו כהצהרה על חייו – שלמרות שאהב לרקוד, היו נטולי בחירה בחוויה שלו, ובחירה – כפי שאנחנו יודעים – הוא צורך ענק שיש לבני האדם!! כפי שאנחנו למדים מהחיים – כשצורך אינו מתמלא שנים על גבי שנים, ואין מענה ואין אמפתיה לזה – בסוף זה מתפוצץ! וכך אכן קרה לסרגיי – שבניגוד לדמות שיצרו לו בתקשורת הוא למעשה אדם עדין ונשמה טובה במיוחד, שלא לדבר על זה שהוא חתיך (-:

סרגיי החליט ליצור ריקוד על פי שיר ידוע ( Take me To Church) – עזרו לו חברו הקרוב מהלהקה, בחור לא פחות מקסים, וצלם סרטונים ידוע, והתוצאה נצפתה ביוטוב לא פחות מ- 20 מיליון פעם!

סרגיי התכוון שזו תהיה שירת הברבור שלו, ולפרוש לחלוטין מעולם הריקוד – אך בעקבות התגובות הרבות, המכתבים מלאי הכרת התודה על ההשראה שנתן לכל כך הרבה צעירים – חזר בו אך מזווית אחרת לגמרי. הוא גם אומר שהוא גילה בדרך דברים משמעותיים על חייו, על חופש, ועל איך הוא רוצה להשפיע על העולם. מעניין לראות מה קורה כשלאדם יש פתאום את החופש לבחור באמת – עד כמה הוא מבין פתאום מה חשוב לו בחיים.

אני מאוד מאוד ממליצה לראות את הסרט הזה. הוא נוגע בכל כך הרבה רבדים – וכל כך מעורר רגשות!

וגם כמובן ממליצה ללמוד תקשורת מקרבת – שמקרבת אדם לעצמו, ומראה לו את הלגיטימיות של הבעת רגשות והריפוי הגדול שמתרחש כשאנחנו מקבלים אמפתיה למקומות הללו….

 

אמש סיימתי קורס נוסף של תקשורת מקרבת למורים וגננות חלקם בחינוך מיוחד – והפעם בבקאה אל גרבייה. זה היה הקורס הראשון שלי במגזר הערבי. קודם כל אספר שהתקבלתי בזרועות פתוחות ולבביות על ידי כל הנוגעים בדבר – ממנהל וסגן מנהל הפסג"ה (מרכזי לימוד של משרד החינוך) ועד המזכירות – והכי הרבה על ידי התלמידות.

זה היה מרגש לשמוע כיצד הן מטמיעות את הלמידה לתוך החיים שלהן.

באחד השיעורים משתלמת אחת אמרה: מאז שאני לומדת את הקורס הזה יש לי מודעות הרבה יותר גדולה לצרכים שלי, ומבינה שיש הרבה דרכים לענות עליהן, זה שינה את חיי!

אתמול, אחרי שהדגמתי את המודל על מקרה שהביאה אחת הבנות, מישהי אמרה:

אם כולם ידברו ככה – יהיה שלום בעולם!

רוצים המשך לקורס שנוכל להתאמן!

אך מה שהיה הכי מרגש מבחינתי זה שמישהי בסבב סיכום אמרה:

"כשהתחלתי את הקורס הזה הייתי מיואשת מבתי. היא לא רצתה להיפרד ממני בגן והיו המון בעיות: הלכתי לפסיכולוגים ושום דבר לא עזר. ואז הגיע הקורס הזה…הכנסתי את הכלים הללו לבית והתחלתי לתת לילדה אמפתיה, בדיוק כמו שיעל לימדה, וגם היתה לי שיחה אחת על אחת עם יעל שחיזקה אותי, ומאז אין יותר בעיות!"

וואו! זה מה שאני יכולה להגיד – אני את שלי עשיתי בעולם הזה…

ואכן- אם כולנו נתאמן ונחיה את החזון של תקשורת מקרבת – אולי לא ייפתרו כל הקונפליקטים בעולם- אך נדע להבין ולדבר באופן כזה שיקדם את השלום. התהליך יתחיל…

 

שנים שאני לומדת ומלמדת תקשורת מקרבת.

אך, עם כל הידע שלי, היכולת ללמד אחרים את הגישה שאני כל כך מאמינה בה, לא רק ככלי נפלא לפתרון קונפליקטים בין אנשים אלא כשער ענק לריפוי, ריפוי אישי וריפוי עולמי.. הקושי העצום שלי הוא ליישם את זה בשבילי.

למה הכוונה?

אני פוחדת לומר את שלי. פתאום הבנתי, שיש לי פחד לומר את מה שמתרחש בתוכי, שמא יהיה אסון, או כפי שאמרתי לחברתי חגית הבוקר: "השמיים יפלו והעולם יבוא אל סופו!" אולי אני דרמטית במיוחד אך בשבילי הפחד הוא כזה. אני פוחדת שמא, אם אומר את שלי, האדם שממולי יכעס עליי, או יתנק ויילך לכוון השני… ואשאר לבד.

והפחד הזה משתקף בכל מערכות היחסים שלי. עם ילדיי, עם חברותיי, עם שותפות לעבודה –

אני משקיעה כל כך הרבה מאמץ בלהיות אמפתית ונחמדה לאחרים, ותכלס' – זה עולה לי בבריאות. זה עולה לי בעוד תחושה של בדידות. אני מרגישה לפעמים כמו מתה – עמימות ואפילו.

כתבתי את הדברים הבאים, לפני זמן מה:

"זה תהליך. אמנם, אני מצליחה לתת אמפתיה לכולם, כמו שחברה אמרה "בלי שארגיש את זה בכלל, את נותנת אמפתיה וזה עוזר המון" אך עדיין מוצאת שלא תמיד יש לי את האומץ או האמונה – לומר את שלי בדרך והאסרטיבית והמקרבת. אני בטוחה שזה קשור ליכולת או אי היכולת לשים גבולות בריאים סביב עצמי, וגם האמון הבסיסי שיש שם מישהו שישמע אותי, באמת. אלה הם דפוסים שנוצרו אי שם בילדות, אני משערת, ומשכפלים את עצמם שוב ושוב."

מרשאל רוזנברג אומר:

Don't be nice – be real

הווה אומר – אל תהיה עסוק בלהיות נחמד ולרצות את כל העולם – תהיה אתה, או את – באוטנטיות מלאה. אך מה לעשות עם הפחד הזה? או האמונה הזו שחיה בתוכי?

הבוקר היתה לי הזדמנות – "to be real – "  –

חברה טובה שלי – חגית כרמלי – שהיא גם תלמידה של תקשורת מקרבת – ואני נפגשנו. דיברנו כרגיל על מה שקורה בחיים שלה ושלי – סיפרתי לה על ערב מבוא מוצלח שהיה לי של תקשורת מקרבת- ואז, היא הזכירה את קבוצת התרגול שלנו , שהיא חברה בה מההתחלה- ואמרה משהו כמו

"צריך לדבר על מה יהיה במפגש הבא"…

הרגשתי שאני נסגרת קצת…רוצה לומר לה משהו. אך פוחדת…הפגישה עמדה להסתיים – ראיתי איך עוד רגע, אני מוותרת והולכת לדרכי ומדחיקה את מה שיש לי. אך לא -אמרתי:

"חגית אני רוצה לומר לך משהו" – שמתי לב לפחד או החשש שעולה בי אך המשכתי- "כשאת אומרת את הדברים הללו, ועוד במקרה שהיה במפגש האחרון, נדמה לי שאת רוצה לקחת את המושכות בידיים, ואני שואלת את עצמי, היי מי המנחה פה?" וזה לא נאמר ממקום של אגו, אני כמעט בטוחה (-: אלא מקום שרוצה בהירות – ושיש לי דרך מסויימת שחשוב לי להוביל את הקבוצה – אל המשוב שלה והתמיכה שלה חשובים לי ביותר. שאלתי:

"איך זה בשבילך לשמוע את הדברים?"  היה כל כך חשוב לי שהדברים לא יישמעו כטענה או האשמה, אחרת מה עשיתי בזה?? לקח כמה שניות גם בשבילה לזהות מה חי בה, אך משם והלאה השיחה התעוררה לחיים!! שיתפתי אותה בפחדים שלי, ומה שקרה היה מופלא בעיני! השמיים לא נפלו… והיא לא כעסה, או ברחה לכוון השני, אלא נשארה נוכחת, אוהבת – והעיקר – נשארה.

הצורך באמון שיש לי עם מי לדבר בדרך המקרבת, האמון שיחד מתוך שיחה ומתוך הבנה של הצרכים אחת של השנייה, תמצא דרך ששתינו נהיה מרוצות – הצורך הזה נענה בגדול!

הרגשתי את עוצמת החיות זורמת חזרה לתוך העורקים שלי – והתחלתי לשיר: הללויה!

בדרך הביתה ניגן ברדיו השיר של יצחק קלפטר בקולי קולות !!!

 

בערבי היכרות עם תקשורת מקרבת וסדנאות שאני מנחה אני אוהבת להתחיל עם המשפט הזה.

גיליתי את תקשורת מקרבת לפני 14 ומשהו שנים כאשר הילדים שלי ( תאומים בני 17 כיום) היו בגיל ה"לא" , או גיל ה"דווקא"  כפי שקוראים לזה רבים , או יותר נורא מכך, באנגלית – The terrible two's .חיפשתי דרך להבין אותם טוב יותר, ולהתנהל ביתר קלות והרמוניה בבית. במקרה, או שלא, נפלתי על מאמר נפלא שכתבה ענבל קשתן המנוחה, (אחותה של ארנינה קשתן ממיתרים שהפכה כעבור ימים ספורים למורתי). שם המאמר: "לשמוע את ה"כן" שמאחורי ה"לא". מאז, אני חיה נושמת, מלמדת ובעיקר לומדת תקשורת מקרבת מהי.

הגעתי בגלל ילדיי, ונשארתי בגללי… ומדוע? חשבתי בטעות שמעתה ואילך אני אמורה לתת אמפתיה לכל העולם ורק לא לאדם שהכי זקוקו לו, אני. במהלך השנים גיליתי שתקשורת מקרבת מתחילה בתוכי, וביכולת שלי להבין ולקבל את עצמי קודם כל, להעיז להגיד את מה שמצאתי בתוכי ואז, ליצור את החיבור הזה עם כל אדם שעומד מולי…בין אם זה ילדיי, בעלי לשעבר (כן – התגרשתי תוך כדי…ויש לי הרבה מה לספר על איך זה תרם לגירושים של שלום) בני משפחה אחרים וכל יתר העולם.

זה תהליך. אמנם, אני מצליחה לתת אמפתיה לכולם, כמו שחברה אמרה "בלי שארגיש את זה בכלל, את נותנת אמפתיה וזה עוזר המון" אך עדיין מוצאת שלא תמיד יש לי את האומץ או האמונה – לומר את שלי בדרך והאסרטיבית והמקרבת. אני בטוחה שזה קשור ליכולת או אי היכולת לשים גבולות בריאים סביב עצמי, וגם האמון הבסיסי שיש שם מישהו שישמע אותי, באמת. אלה הם דפוסים שנוצרו אי שם בילדות, אני משערת, ומשכפלים את עצמם שוב ושוב.

תכל'ס אני אדם ביקורתי. אך הביקורת הכי הכי קשה שלי מופנית אל עצמי. זה השדה שהכי קשה לי ליישם את התהליך הזה- חמלה לעצמי. ומה יותר חשוב מזה? כמו שנאמר:

"אם אין אני לי, מי לי? ואם אני רק לעצמי, מי אני? ואם לא עכשיו, אימתי?"

לפני כמה ימים עמדתי מול ערימה של כביסה ושמעתי את עצמי אומרת בטון קשה: "נמאס לי מהכביסה הזאת! מה הם חושבים ילדיי? שאני כובסת? שאין לי מה לעשות חוץ מלכבס ולקפל את הבגדים שלהם?" יכולתי, כהרף עין, גם לכעוס על עצמי, על השיפוטים שלי שמופנים כלפיהם, אך לא. במקום זאת פתאום עצרתי ואמרתי לעצמי, כאילו הייתי מישהו אחר: יעלי, אילו צרכים שלך לא מתמלאים כרגע? ובלי להביט בכרטיסיות שלי, (של הרגשות והצרכים) אמרתי : הקלה, מנוחה, חופש, יעילות, שמירה על משאבים ( גם של הטבע וגם שלי) בחירה. מיד הרגשתי את האפקט המרגיע והמרפא של התמלול של המילים הללו. מיד נרגעתי, והמשכתי. מרשאל רוזנברג מזמין אותנו לשהות באמפתיה הזו, לעצמינו ואחרים ולא לרוץ לפתרונות, כי שם הריפוי.

בחוויה שלי, טיפה ועוד טיפה, ועוד טיפה של אמפתיה לעצמי רק מרחיבה את הלב שלי, את הערך העצמי – ואת היכולת להיות שם גם עבור אחרים, באוטנטיות, ולא כי אני רגילה לעמדה הזו.

בין אם אתם רוצים ללמוד תקשורת מקרבת על מנת לנהל ביתר הבנה, קלות וזרימה את היחסים עם האהובים שלכם, או כדי לפתור את הקונפליקטים בעבודה, או על מנת לרפא את עצמכם- מה שלא יהיה- הדרך הזו תשפוך אור ותביא הרבה ריפוי לעולמכם.

בשנתיים האחרונות אני מלמדת את הגישה הנפלאה לגננות ומורות במערכת החינוך,לצד ליאור עידן, ועל פי ההדים שמגיעים, זה משנה את החיים בתוך הגן. החזון שלי הוא להביא את חזון תקשורת מקרבת לכל קצוות הארץ ולכן יצרתי את "גי'רפה בדרכים – תקשורת מקרבת שמתקרבת אלייך" סדנאות אינטימיות נודדות. כמו כן אני מטפלת ומלווה אנשים בתהליכים רגשיים אישיים, בקליניקה פרטית בהוד השרון.

אחת לשבועיים אני מקיימת מפגשי היכרות. מוזמנות להתעדכן בדף הפייסבוק שלי

מה קורה בערב היכרות?
צוללות ישר לעולם של קשר לעצמינו עם קלפים מיוחדים, מקשיבה לכן לרצונות ובקשות, מסתכלות על איפה אנחנו עכשיו ולאן אנחנו רוצות להגיע, שומעות קצת תאוריה..ונכנסות ישר לחוויה של הקשבה עמוקה ותרגול. מוזיקה היא חלק חשוב בחיי ואני אוהבת לשיר שירים שמתחברים לנושא, אז גם זה קורה…בקיצור- ערב שהוא חוויה והתחברות!
מחכה לכן באהבה
יעל

היום הרהרתי בחברה איתה ביליתי ערב קודם בחברת עוד כמה בנות.

שלחתי לה ווטסאפ: ״מה שלומך?״

״בסדר״, ענתה , ״למה?״

״ לא הייתי בטוחה איך סיימת את הערב..היה תסכול או משהו כזה?״

״ראית נכון״ – רשמה..״ הייתי קצת עצובה, אבל לא נורא- עבר״

״חיבוק״ שלחתי, ובזה זה הסתיים.

כעבור רבע שעה, עשרים דקות, טלפון ממנה:

״את יודעת, בעקבות השאלה שלך ישבתי עם עצמי ופתאום הבנתי יותר לעומק מה קרה לי בערב הזה ומדוע הייתי עצובה, וממש ראיתי את זה, אך זה לא היה קורה ללא הווטסאפ שלך״!

המשכנו לשוחח עוד מספר דקות והיא שמה לב שעלו עוד רגשות כמו פחד, חשש…

פעמים רבות אנחנו מסתובבים עם הרגשה של דאון, או דכדוך אך לא יודעים לקרוא לילד בשמו. .. ואז מגיע מישהו או מישהי עם שאלה אמפתית אחת שיוצרת תנועה במקום הזה, הבנה עמוקה, התבוננות – כמו יצירת מקום לעצמינו, מרחב להרגיש.

לא חשוב אם נעשה עם זה משהו. תובנות ודרכי פעולה יגיעו, או שלא, אך עצם ההכרה משחררת ומזרימה אנרגיה חדשה.

אמפתיה זו ״ה״מתנה…