היופי בקבוצה

african kids in a circle

Ima , you have anger issues

כך סיכמה זאת בתי לפני כמה ימים… כרגיל היא מראה מדהימה..

מה הסיפור?

לילדיי היה יום הולדת, אירוע כיפי, אמור להיות. תיכננתי בילוי בחרמון ושינה לילה קודם בצימר בצפון. סיפרתי על תוכניותיי לאבא שלהם, אממה לא אמרתי לו שישמור את זה בסוד בינתיים. כמובן, בהתאם לחוק מרפי, אני שומעת מהחדר השני שיחה בין בתי לבינו ומבינה שהוא סיפר לה..

התפוצצתי!! מה הוא מספר לה על התוכניות שלי!! הרגשתי זעם אדיר, ושלחתי סמס בהתאם, ואז ניסיתי להתקשר אליו, עם אותה אנרגייה, והיתה שיחה ממתינה במשך זמן רב. הבנתי שבתי תופסת את הקו בכוונה – על מנת להגן עליו. הזעם שלי המשיך לעלות וחיפש פורקן. רצתי לחדר שלה וראיתי אותה יושבת על מיטתה, מחזיקה בידה את הטלפון שלה ומחכה להתקפה…

מורה לתקשורת מקרבת אנוכי…תקשורת לא אלימה…והנה אני הכי אלימה בעולם…

אני משתדלת לנשום כשאני קוראת את השורות הללו, ולא להיגרר לשיפוטים עצמיים, כי זה רק מוסיף שמן למדורה. אני גם לא מנסה ״להצדיק״ או למצוא תירוצים להתנהגות כזו.

מה כן?

למזלי הרב היה השבוע מפגש תרגול של תקשורת מקרבת, שהגיעו אליה הפעם מעט אנשים.. אך נוצרה קירבה מיוחדת מהרגע הראשון. אחרי תרגיל שיתופים של רגשות שעשינו יחד, ביקשתי להיות זו שעומדת על ה״שטיח״ ומקבלת אמפתיה …

סיפרתי את התצפית, מה קרה שם…והגעתי לרגש..עלה וצף כאב נוראי, על ההתנהגות שלי על הכעס העולה על גדותיו. בעזרת הקבוצה, שהיתה שם כולה איתי – יכולתי להיכנס עמוק יותר לצרכים שלי שלא נענו. הצרכים שמצאנו, יושרה ואמון, ומתחת לזה גם היה הצורך בקבלה עצמית…הבנה עצמית, חמלה –  לקבל את זה שאני בת חווה…שעושה ועוד תעשה טעויות….

ההקשבה האמפתית והאוהבת של החבורה איפשרה לי לחוות את הכאב אך להיות איתו ללא שיפוט, שזה דבר ענק בשבילי!! חוויתי טרנספורמציה ושחרור.

טיך נהאת האן, הנזיר הבודהיסטי הנודע אומר, כשעולה כעס, תחבק ותערסל אותו כפי שאמא מחבקת תינוק בוכה.. אולי זו הבקשה שלי מעצמי; לחבק אצ הכעס במקום לכעוס עוד.

לבד, הפעם, לא הייתי מסוגלת לעשות זאת – אך עם אנשים שמכוונים לאותו המקום זה כן קרה.

אני בהכרת תודה.. ומזמינה להצטרף אלינו …זה לא רק תרגול…זה הכלה חיבוק, חמלה ותחושת יחד!

כבמטה קסם….

merlin_the_wizard_by_lionkingrulez-d57d8qw

הבוקר קמתי כרגיל.

הצלחתי להכניס מדיטציה , תודה לאל…  כמה שזה ממרכז אותי..אני בהכרת תודה לעצמי כשאני עושה את זה.

בהמשך, בתוך כל הסידורים והריצות, הגיע גם הרגע שאני מכניסה בגדים למכונת הכביסה, ומתחילה לשמוע את הקיטורים ה"תניים" הבאים בראש:

"מה זה כמות הכביסה כאן? מה אני, עבד? לובש פעם אחת בגד, זורק אותו…כמה בגדים בכלל הוא צריך, מה הוא חושב לעצמו???" בלה בלה בלה ועוד קורבנות כהנה וכהנה.

אז עצרתי לרגע ואמרתי לעצמי…"יעלי , איזה צורך שלך לא מתמלא כרגע? " נשמתי "…צורך בקלות, יעילות, שימור משאבים של אנרגיה, גם שלי וגם משאבי מים, כסף, הקלה , חופש ." עניתי לעצמי.

וזה הכל. זה כל מה שהיה נחוץ להפסיק את זרם המסכנות ולעבור לתדר אחר. שום דבר במציאות החיצונית עוד לא השתנה…אך המציאות הפנימית….וואו

רוצים ללמוד לעשות קסמים?

אני פה 0507480561

 

חשבון הבנק הרגשי

covey-eba1

אני באובר. בבנק הפיזי, ובבנק הרגשי.

מה זה הבנק הרגשי? סטיבן קובי, המאמן הידוע, אב כל המאמנים, כתב ספר נפלא שנקרא "שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד" ושם הוא מביא את הרעיון לראשונה.

בדיוק כשם שאנחנו מפקידים ומושכים כסף מחשבון הבנק שלנו האמיתי, אותו הדבר קורה עם הבנק הרגשי, שלנו, ובמקרה הספציפי, של ילדינו. דוגמאות להפקדה: אמפתיה, חיבוק, הקשבה פעילה ממוקדת, נוכחות אוהבת, לשחק יחד…להגיד מדי פעם "כן" לגלידה…. לראות יחד את התוכנית ש"הם" רוצים לראות, להבטיח ולקיים. דוגמאות למשיכה: תלונות, ביקורת, ,אין לי זמן, אני עייפה", כעס.

כשילדיי היו קטנים קראתי איפה שהוא ש 10-15 דקות משחק ממוקד איתם "קונה" לי חצי שעה של שקט. האמת, היה לי ברור וקל, ידעתי איך לעשות את זה ונהניתי גם. וזה פשוט עבד!

ככל שגדלו נהיה לי יותר קשה.

אני מוצאת את עצמי מושכת ומושכת, וילדיי? הם ממשיכים לתת לי קרדיט. עוד הזדמנות ועוד הזדמנות להתחבר אליהם באופן האוהב, המכבד והלא אלים שאני כל כך מאמינה בו. מדי פעם אני עוצרת ותוהה האם תמיד אקבל מהם את ההזדמנות הנוספת הזו.

לפני מספר ימים, בני תום ניגש אליי, אחרי שהטחתי בו תלונה כלשהי , הסתכל לי בעיניים ואמר : "אמא , אני אעריך את זה מאוד ואודה לך אם לא תפילי עליי אשמה כמו שעשית עכשיו." אחותו שעברה בדיוק בחדר צעקה בהסכמה : Yeah!!!

אז מה עושים? נהיים ערים, מתרגלים, נופלים, קמים, מקפידים להפקיד בחשבון…כדי לא להגיע למצב אל חזור. ובתוך כל זה לתת לעצמי הרבה אהבה וחמלה על התן שלי, שצועק….

אם אתם רוצים לתרגל איתי הפקדות, או במילים אחרות -תקשורת מקרבת, מוזמנים לתרגול הבא ביום רביעי ה- 30.12 אצל זאב בראש העין. פרטים 0507480561

https://www.facebook.com/events/1680025158912257/ EVENT

 

 

 

אשמתן

לא זוכרת מה היתה הסיטואציה

וזה לא משנה

מה שמשנה זו התוצאה של מה שאמרתי.

אמרתי משהו לבני…

כעבור כמה דקות ניגש אליי, הסתכל בעיניו הכחולות ואמר בשיא הרצינות:

" אמא אני אודה לך אם לא תשתמשי באשמה איתי…זה לא עובד"

אחותו, שעברה בדיוק בחדר צעקה :

YEAH!!!

נכון, עדיין יוצא לי אשמה

אני לא אוהבת את זה…אך ממה אני כן מרוצה?

מהיכולת של הילדים שלי לבוא ולומר את אשר בליבם, בצורה ישירה נקייה..

וללא אשמה….

להת בתן הבא!

 

היופי שבפגיעות

אני לא יודעת לבכות

כשהייתי ילדה קטנה לימדו אותי שאסור לבכות. אמא שלי, שכעת אני חשה אליה הרבה פחות כעס והרבה יותר חמלה, הייתה אומרת: " אל תעשי פיפי בעיניים!"

למדתי לעצור את הבכי, ובכלל, למדתי לא לשתף אחרים במצוקה שלי. הדפוס שלי הוא להקשיב לאחרים ( בגלל זה אני מקשיבנית מקצועית, כלומר מטפלת), ולהשאיר את עצמי לסוף. וכועסת, כעס גדול על כך שאין לי מקום להביע את התסכול שלי. תוסיפו לזה שאני פוחדת להראות את היעל "האמיתית", שמה אנשים יברחו…

באה תקשורת מקרבת. בא לי להגיד שהיא שינתה את הכל – אך לא זה המצב. למדתי להבין אחרי שנים רבות של הלקאה עצמית: ("למה לעזאזל אני לא מסוגלת להשתמש בתקשורת מקרבת? ואני עוד מלמדת את הדבר הזה!!") גיליתי שזה לא מספיק הידע, זה לא מספיק הרצון, ישנם גם טיפוסי אישיות שונים, עבר, שריטות, ירושות מדורות קודמים ומה לא, שחוסמים, אותי לפחות, מלהשתמש במודל הנפלא הזה, שאני באמת באמת מאמינה בו. ויש גם אנשים שמאפשרים את הזרימה של התקשורת יותר מאחרים.. עניין של כימיה, אולי? ויש חסימות, סתימות בצנרת!

מפה לשם עברו 13 שנה מאז הכרתי את המודל, ולאחרונה משהו נפתח. גיליתי שהיכולת לבכות משחררת אותי באופן מדהים, אפילו אם זה לא עורך זמן רב. השבוע בשיחה עם בן הזוג שלי, נתתי למקום של הבכי והעצב לעלות, בלי פחד. התוכן היה סביב עניין עם חברה אך גם מולו היתה סיטואציה מוכרת לרבות מבנות המין הנשי….עבר יום שלם ולא דיברנו בטלפון. לא אני ולא הוא התקשרנו לשאול מה נשמע. ככל שהתקדם היום, ואני לא שומעת ממנו, אני מתחילה לספר סיפורים בראש: הוא לא אוהב אותי באמת כמו שהוא אומר, אסור לי להתקשר, הוא יחשוב שאני בכיס שלו וזה כבר לא יהיה מעניין – מה שאתם רוצים/רוצות לשים שם. שמעתי בראש את האופציה של: "איפה היית כל היום?" והאשמות כאלה ואחרות שמי כמוני יודעת שהם מרחיקים.

אך כשנפגשנו, ובכי עלה, והשתחרר – בא איתו אומץ לשאול…

" אני יכולה לשתף אותך במשהו?"

"בטח! "

אתה יודע, כשלא שמעתי ממך כל היום התחלתי להספר לעצמי כל מיני סיפורים, והביטחון שלי מאוד מאוד התערער, אני יודעת שזה לא רציונלי, אני לא יודעת מה לעשות כשזה קורה, אתה מבין ? (משהו כזה…לא מדוייק)

"אני כל כך מכיר את זה! גם לי זה קורה! אני שואל את עצמי: איפה יעל?"

התחבקנו. נכון, אין כאן מסקנות אופרטיביות (-: ..אך כל צעד קטן כזה – פצפון ככל שיהיה, מחזק את האמונה שלי, בעצמי, במודל, בחיים…

נגע בכם? אשמח לשמוע. להתראות באהבה יעל

נ.ב. כמו שהשחלתי פה, אני מטפלת, מלווה צמיחה , מחזיקה יד בדרך, מאמנת, מה שתרצו לקרוא לזה, לא חשוב – אם אתם זקוקים לשיחה טובה, חיזוק בדרך המקרבת – או רוצים לעשות תהליך עם משהו שמציק לאורך שנים, קצר או ארוך, אני פה – בואו לשיחה

0507480561 yael.brisker@gmail.com

 

 

 

תקשורת מקרבת באמת

krishnamurti

 

אמש חוויתי את הביטוי העצמי המלא והאוטנטי ביותר שלי אי פעם בתקשורת מקרבת.

לא משנה מול מי ומה היה הנושא. מה שמשנה, לי בכל אופן, שבניגוד להרגלי, לטמון את הרגשות שלי לתוך מקום סגור ומסוגר, העזתי לבוא ולומר את האמת שלי במלואה. עם כל הטעינה הרגשית שהיתה שם – עם כל התשוקה שבדבר, וכן, זה הרגיש כמו זרם חיים מדהים שזרם לפתע בעורקיי. לא עשיתי כל ניסיון להסתיר או לכבוש את הזעם והתסכול, אולם – היה לי ביטחון שלא אצא משליטה, לא אבכה , ואכנס למקום קורבני – כי היה לי את המודל המדהים הזה ששומר עליי. עזר ללא ספק, שהיתה שם אוזן קשבת שנתנה את המרחב לזה. ככל שהשיחה התקדמה רק הרגשתי יותר ביטחון בעצמי, יותר עוצמתית וגם, יותר רכה כלפי בת שיחי.

זו היתה דוגמא מצויינת למה שקרישנמורטי אמר : "תקשורת אמיתית היא כשאנו צועדים על אותה הדרך, באותו הזמן, באותה הרמה, עוצמה, ותשומת לב. אחרת זו אינה תקשורת"

היתה תחושה של חסד ששורה על השיחה שרק קירבה וקירבה וקירבה, ויצרה תובנות חדשות ככל שהתקשורת התקדמה.

הללו-יה

נ.ב. נפתחה קבוצת תרגול של תקשורת מקרבת בראש העין. לפרטים 0507480561 מתאמנים ומתאמנים …עד שמצליחים.

 

על דפוסים ותנים אחרים..

amsterdam

אמש חזרתי מאמסטרדם. זה לא היה סתם טיול.  זה היה מפגש משפחתי עם אחי, ובתי הצטרפה אלינו ברגע האחרון.  ידעתי שזה מועד לפורענות אך בכל זאת הסכמתי שתבוא.

לאחי ולי יש היסטוריה. ולמי בעצם אין? למפגשים הלרוב קצרים בינינו יש דינמיקה  קבועה. נפגשים ביום הראשון…חיבוקים ואהבה ( אם כי הפעם היה קצת חולה אז דילגנו על הריטואל המהנה הזה). ביום השני כל צד מתחיל למשוך לכוון שלו- הוא רוצה ללכת למוזיאונים, היא רוצה רק לעשות שופינג, ואני רוצה לרצות את כולם (-: . רק פייר לומר שגם בלי בתי בתמונה זה קורה אך הפעם המשלוש רק הגביר את התופעה)

המתח מתחיל לעלות.

היא מרגיזה אותו, היא מרגיזה אותי , הוא מרגיז אותי (מאוד תקשורת מקרבת), הוא מתחיל להתלונן, היא מתחילה להתלונן, ואני – עם אזני התן שלי מופנות בבירור אל עצמי- מתחילה, או יותר נכון, ממשיכה- להרגיש אשמה –

חגיגה. חגיגת תנים.

אחר כך יש סצינות. הרצאות ארוכות ממנו עם כל התסכול שהוא חווה, אחרי הכל הוא הזמין אותנו כדי לבלות עם משפחתו, ולבסוף הוא אומר : אני הולך לכוון שלי תעשו מה שאת/ן רוצות. עיני מתחילות להתמלאות בדמעות. הוא מרגיש רע וכן הלאה

עוברות כמה שעות טובות מלאות בכאב, ואחר כך – לפני פרידה מנסים למצוא את הדרך חזרה אחד לשני…. אחרי הפרידה טקסטים מתנצלים ואהבה. וחוזר חלילה.

אני נזכרת בזה שכשהילדים שלי היו קטנים, קראתי איפה שהוא שאחרי יום שלם בגן או בבית הספר, כאשר ההורים באים לאסוף את הילדים, הילדים מתפרקים ומה שההורים צריכים להתמודד איתו הרבה פעמים זה בכי – והסיבה שזה קורה זה שהם במאמץ כזה גדול to keep it together, כלומר, לשמור על פאסון ולהגן על עצמם שכאשר הדמות הבטוחה מופיעה – ההגנות נופלות והם מרשים לעצמם להיות הם. אחרי הכל, עם משפחה – האנשים שאנחנו סומכים שלא ייעלמו, אנחנו מרשים לעצמינו להיראות,  ולא תמיד הכי יפים וחכמים. ועובדה היא – שזה מה שקורה בהרבה מפגשים משפחתיים.

Lashelle Charde –  שלה אתר מצויין על יחסים ( בעיקר זוגיות) דרך עיני תקשורת מקרבת, בדיוק כתבה פוסט השבוע על משפחה והחגים ( לקראת חג המולד). מסתבר שגם לאמריקאים יש את הבעייה הזו אך הם נאלצים להתמודד איתה רק פעמיים בשנה.. ממליצה לקרוא – אך פה אתמצת את ההמלצות שלה להתמודד עם התופעות הללו:

  1.  להשתדל לקבל אמפתיה על הכאב והצרכים שאינם מתמלאים במקרים שבהם אתם נפגשים עם המשפחה וכל הדפוסים עולים לפני השטח.
  2. קבלת המציאות ולהרשות לעצמינו לחוות אבל על אותם צרכים שאינם מתמלאים
  3. החזרת תשומת הלב לאותם צרכים וניסיון למלא אותם
  4. להתבונן על חייהם של כל אחד מבני המשפחה בחמלה – עם ניחושים אמפתיים למה שעובר עליהם
  5. להציב גבולות כם בני המשפחה הללו שמאפשרים לנו להיות נוכחים במיטבינו. הכוונה שלה היא שאם אנחנו שמים לב שבארוחת ערב אחת בלבד אנחנו מסוגלים לנהל בדרך ששומרת עלינו, להקפיד לא לעבור את הגבול הזה.

העבודה הזו דורשת הרבה מודעות, חמלה ותמיכה, וההמלצה שלי היא לא לנסות לעשות אותה לבד. לשם כך תפתח בשבוע הבא קבוצת תרגול של תקשורת מקרבת בהובלה של זאב לביא ושלי, ובה נסתכל יחדיו על המקומות הכואבים וניתן אחד לשני הרבה אמפתיה, הקשבה וגיבוש אסטרטגיות.

לפרטים נוספים : 0507480561

להיות צודקת או להיות מאושרת? הבחירה בידי….

love is letting go of fear

הבוקר הסעתי את יסמין, בתי לבית הספר ( בפעם המי יודע כמה אך זה נושא אחר). דיברנו על מה היא רוצה לעשות בחייה..

השיחה החלה בעקבות ג׳יפ שחור מרצדס שהיא ראתה בדרך, ואמרה: את רואה? כזה אני רוצה! אז אמרתי- אם כך, או שתתחתני עם מיליונר או שתעשי את המיליונים בעצמך!

מה לעשות שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות? ענתה – ומכאן, די כרגיל, השיחה החלה להתדרדר..

אני אמרתי: למה שלא תעשי משהו ביו-טוב כמו כל אותם אנשים שאת עוקבת אחריהם?

כן אמא, תיכף תגידי לי להיות אמנית, שזה שווה ערך ללהיות עני!

לא נכון! יש אמנים עשירים!

וכו׳ וכו׳

אחרי כמה רגעים שתקתי והתבוננתי…שמתי לב שאני מחפשת כיצד לצאת צודקת

לא יכולתי להשתחרר מהצורך הזה להיות צודקת, לצאת עם ידי על העליונה… האם זה צורך? לא, המורה שבי אומרת, זה לא צורך ..זה יותר דחף בלתי נשלט. אז מה כן יש שם?

עד שאפנח את הדבר הזה…אמשיך בסיפור

פתאום אמרתי, דרך אגב, נזכרתי בבחורה הזו מכרמיאל שהראית לי באינסטגרם שמציירת מדהים ושבית האופנה מוסקינו פרסם אצלו ציור שלה..ומי יודע לאן זה יוביל, צריך פשוט למצוא משהו שאוהבים לעשות או שמשמעותי בשבילינו ומשם יבוא הכסף…

כן אמא? היא עונה, תראי לי איך את עושה את זה בחיים שלך!!

אאאוווץ׳ – זה כאב. וזהו, הגענו לבית הספר, אמרה שלום לכלבה ולא לי, ויצאה.

אמר מי שאמר ( נדמה לי שמרשאל רוזנברג מצטט את ג׳רלד ימפולסקי) : אתה יכול להיות צודק, או להיות מאושר – אי אפשר את שניהם…

ואני מסתכלת מסביבי ובתוכי ואני רואה את הרצון לצאת צודק, בכל מחיר, האם זה קשור בצורך בהישרדות? ואם כן, מתי לעזאזל נתקדם מהמקום הזה?

Love is Letting Go Of Fear

אך, איך עושים את ה -Let go הזה?

כרגע שמה לב שאני מחפשת את המקום הרך והאמפתי לעצמי …הצורך בעזרה, ובנתינה, בלהיות משמעותית עבור בתי, לתת לה תשובות, אסטרטגיה שעונה על הצורך בוודאות..בביטחון..פתאום משהו מתרכך בי… לבי מתרחב מעט.

ההכרה שיש עוד דרך לעשות בתקשורת מקרבת באמת פחות מכעיסה אותי כעת – פחות כועסת על עצמי

ואתם? איך הדחף להיות צודק קורה אצליכם? אשמח לשמוע-

עד בפעם הבאה

יומן תן 4 – תן הבלתי מספיק

whoyouareisenough-MYSTICMAMMA

את המסר הזה שמעתי לא פעם ואפילו המטפלת האישית שלי אומרת – איך שאת זה הכי טוב שיש, ועם המשפט הזה אני רוצה שתסתובבי בעולם. אך מה לעשות? זה פשוט לא מחלחל ..כאילו יש איזה חסם פנימי שלא מאפשר למשפט הזה להיקלט ולהחליף את התקליט הישן.

אז מה אומר תן הבלתי מספיק?

את לא מרויחה מספיק
את לא מאורגנת מספיק
את לא מסודרת מספיק
את לא "ג'ירף" מספיק (!)
את לא לארג'ית מספיק
את לא ממושמעת מספיק
את לא מספיק יודעת מה את רוצה

ועוד ועוד

הרשימה היא "אנדלס"…

אז איך בכל זאת אני עוצרת את כדור השלג הזה?
קודם כל – נושמת, חוזרת לגוף שלי, לכאן ועכשיו – רואה שבכל בסדר. ממשיכה את היום.
במקרים יותר קשים אני:
1.מוציאה את קלפי הרגשות והצרכים ומשחקת איתם קצת. עצם ההתעסקות הזו מרגיעה אותי, ונותנת לי פרספקטיבה חדשה.
2. ביירון קייטי ו" העבודה" תמיד, אך תמיד שמים אותי במקום אחר- יותר מקבלת את עצמי, לפחות באותו הרגע.

ואתם? איך אתם חיים עם התנים שלכם? אשמח לשמוע

יומן תן 3

"מעבר לעשיית טוב או רע…ישנו שדה, אפגוש אותך שם" המשורר הסופי רומי

מי שלומד תקשורת מקרבת מכיר היטב את המשפט הזה…

עכשיו 2

שלשום התעוררו התנים הפנימיים שלי…יש לי הרגשה שאתם מכירים אותם, ברמה זו או אחרת:

" את לא מספיק…"

"אילו היית יותר.."

" מה הבעייה שלך?" (שומעת את התן הזה מבפנים ומבחוץ – בעיקר מבתי)

"אוף!"

והטוב מכולם:

"למה????"

תצפיתית זה היה סביב זה שקניתי אוטו, כלומר הזמנתי אותו. האקס שלי, אבי, בא להיות איתי במעמד הזה ואמר לי: "שימי לב לדפוס שלך, יום אחרי, מיד להצטער ולחשוב שהיית צריכה לעשות משהו אחר…(הוא מכיר אותי טוב…)
אמרתי: מה פתאום! אני בטוחה בהחלטה שלי..

כמובן, למחרת, התעוררו התנים (דווקא בבוקר).
הייתי צריכה, וזה לא נכון, ומה עשיתי???

מזל שיש לי גורו בבית בדמות הבן שלי, תום. ומזל שלשם שינוי – נתתי קול למקום הזה – ואמרתי לו, תומי אני חושבת שבחרתי את המכונית ה"לא נכונה".

"אמא, אין מכונית נכונה או לא נכונה.…שתיהן טובות לך!" -הוא לא שמע את המשפט של רומי מעולם, אז מאיפה זה הגיע?

בכל אופן, בזה זה נגמר. מה אני למדה מזה? שהרבה פעמים עדיף להשמיע את התנים, להוציא אותם לאור, במקום להשאיר אותם באפלה. הם נראים הרבה פחות מפחידים….