יומן תן 2

 

yaeljackal

צילום: יסמין קלשטיין

חברה של בתי, לפני זמן מה: " מה בדיוק את עושה, יעל?"
"מלמדת תקשורת לא- אלימה"
בתי שמקשיבה מהחדר השני צועקת: " חבל שאת לא משתמשת בזה איתנו מדי פעם!"
(אמיתי)

אני תלמידה של תקשורת לא אלימה, הלא היא תקשורת מקרבת, כבר 12 שנה כמעט. אני בין תלמידותיה הוותיקות ( אני חושבת) של ארנינה קשתן האחת והיחידה, עוד לפני שהיתה "מיתרים"..

אך עם כל הכבוד לארנינה האהובה, המורים האמיתיים שלי הם ילדיי, שבשבילם בכלל הגעתי לזה( או כך חשבתי), יסמין- בדרכה הקולנית, ותום בדרכו השקטה (עד לאחרונה).

יסמין היא הילדה הכי
יפה
חכמה
חריפה
בעלת תבונה
מצחיקה (!!)
וגם הכי מעצבנת שאני מכירה
היא לא עוצרת באדום, לא מתביישת לומר את האמת שלה בפרצוף, עושה רק מה שבא לה (איך אני מקנאה!) ובאופן כללי מחוברת לעצמה יותר ממה שאי פעם כנראה אהיה.
היא תובעת את שלה, ועוד..
היא גם הביאה אותי ל"עבודה" של ביירון קייטי

היא ססמולוג
היא מראה כל כך ברורה שאף קמט אינו מתחבא שם
אין לי לאן לברוח מפני הילדה הזו – ולפעמים כל מה שאני רוצה זה שהיא תעוף לי רגע מהעיניים, ואז מתגעגעת אליה נורא.

כשהייתי לקראת סוף ההריון איתם (ציינתי שהם תאומים?), הייתי שוכבת שעות ומתבוננת בפניהם שניבטו מתמונות האולטרה סאונד. מההתבוננות הזו נולד השם תום, שמתיקותו האינסופית קרנה כבר אז, וממנה…כבר פחדתי, לא נעים להגיד.

איתה אני הכי תגובתית, אני פשוט לא יכולה אפילו למצוא את המרווח כדי לנשום! מאז הגיעה לגיל ההתבגרות הדבר הזה יצא משליטה עד כדי כך שהטיחה בי " אמא, את צריכה עזרה!"

אולי היא צודקת? אולי אני צריכה לחזור לכדור שלקחתי לפני כמה שנים להרגיע את עצמי מהסטרס בו הייתי, מכל מיני סיבות?

מצד שני…ועכשיו אני נושמת קצת..היא יודעת שהיא יכולה לבכות אצלי ולקבל מנות גדושות של אמפתיה. מצד שני – כשהיתה בכיתה ו' עשתה קורס גישור בבית הספר הדמוקרטי בו היא לומדת, והצטיינה בזה. מצד שני, כפי שהיתה חברתי בתיה אומרת, המוזיקה שמתנגנת בבית היא שקובעת, גם אם אני מחסירה תווים מדי פעם.

אולי אני יכולה להיפרד מאסטרטגיית ה " או הכל או לא כלום" שלי?

תודה לך, יסמין אהובה

יומן תן 1

jackal

יום 1

אמש היה הסדר.
הבוקר אני מתחילה את יומן התן..אולי אני קצת קשה עם עצמי, בכך שאני בכלל קוראת לעצמי "תן" אך כאן אני נמצאת ברגע זה. וזה כמובן בניגוד למה שאני מלמדת. אף אחת/אחד אינו :"תן" או "ג'ירף" – לא לזה התכוון המשורר ( מרשאל רוזנברג) כאשר הביא את שתי החיות הללו כסמל לשפה המרחיקה והמקרבת

אז מה קרה שכל כך היה לי קשה עם עצמי?

מתלבשים לצאת לאמא שלי. עכשיו אני רוצה לספר כרקע שאנחנו משפחה קטנה , ומכל מיני סיבות, שגם עליהם שפטתי את עצמי, אנחנו מוצאים את עצמינו בסדר נורא קטן…אמי, בת ה 89, ילדיי המתבגרים, המטפלת הפיליפינית ושתי בנותיה שגרות עם אמא.

אז אנחנו בהתלבשות. פתאום יסמין בתי, שואלת : אמא, מי בא לסדר שלנו? זה רק אנחנו, אני עונה.
"מה? זה הכל? משעמם! מה עושה את זה חג!? כל ערב שבת אנחנו אצל עדינה! " והולכת להתקשר לאבא שלה.
אני שומעת את השיחה והדם מתחיל לעלות לי לראש ..
אני שומעת אותה שואלת את אחיה " תום רוצה להצטרף לסדר של אבא?

בשלב הזה " התן" מרים את ראשו וזה נשמע בערך כך:
יסמין!!! את מתכוונת ללכת ולהשאיר אותי ואת עדינה לבד? מה את חושבת לעצמך?!? קודם כל תורידי את השמלה שנתתי לך, ואת החגורה שלי, ואם את הולכת קחי כבר תיק ותישארי אצל אבא שלך לישון! (עונש)

מה הבעייה שלך? היא עונה, וגם שם הטונים מתחילים לעלות

מה הבעייה? את יודעת שסבתא שלך בת 89, מי יודע אם תהיה איתנו בשנה הבאה? ( אשמה) אני מתחילה לבכות, וחוץ מזה, יכולת לברר איתי את העניין הזה קודם והייתי נוסעת עם עדינה לאן שהוא..וזה מאוד מעליב וכן הלאה וכן הלאה.

אני מבינה שאת רוצה גוון ולפגוש אנשים חדשים, אבל, זה חסר התחשבות מצידך ברגע האחרון להגיד לי את זה! עוד אשמה.. אני ממש נעלבת בכי.

לא יכולה להתחבר לצורך שלי בשיט

את ילדה חסרת התחשבות! כל מה שחשוב לך זה סיפוק הצרכים שלך! ולא מעניין אותך אף אחד אחר!

התוצאה – היא באה.. אך מאיזה מקום? מה המחיר שאני משלמת? מתי יגיע היום שהיא תקןם ותלך ולא תחזור?

כל הדרך לאימי עברה בשקט מוחלט, הם ישבו עם אזניות ושמעו מוזיקה ואני שמעתי את הקולות של ה"תן" מכים בי : "אמא גרועה, הסנדלר הולך יחף, את לא מסוגלת ליישם את מה שאת מלמדת, אני פורשת מהמקצוע ועוד כהנה וכהנה. אחר כך שמתי מוזיקה, קצת נרגעתי, מחשבות אחרות נכנסו..

יצאתי. מהמכונית. אמרתי : אני מתנצלת. היא אמרה: אני צריכה זמן לריפוי, עניתי…גם אני.

כעבור 20 דקות כבר היינו סחבקיות. היא אמרה: זה מה שטוב בי ובאמא – אנחנו יכולות לריב ואחרי כן לחזור להיות חברות.

אך בדרך – מרגישה עצב, על פספוס הזדמנות נוספת להיות מקרבת…