היום הרהרתי בחברה איתה ביליתי ערב קודם בחברת עוד כמה בנות.
שלחתי לה ווטסאפ: ״מה שלומך?״
״בסדר״, ענתה , ״למה?״
״ לא הייתי בטוחה איך סיימת את הערב..היה תסכול או משהו כזה?״
״ראית נכון״ – רשמה..״ הייתי קצת עצובה, אבל לא נורא- עבר״
״חיבוק״ שלחתי, ובזה זה הסתיים.
כעבור רבע שעה, עשרים דקות, טלפון ממנה:
״את יודעת, בעקבות השאלה שלך ישבתי עם עצמי ופתאום הבנתי יותר לעומק מה קרה לי בערב הזה ומדוע הייתי עצובה, וממש ראיתי את זה, אך זה לא היה קורה ללא הווטסאפ שלך״!
המשכנו לשוחח עוד מספר דקות והיא שמה לב שעלו עוד רגשות כמו פחד, חשש…
פעמים רבות אנחנו מסתובבים עם הרגשה של דאון, או דכדוך אך לא יודעים לקרוא לילד בשמו. .. ואז מגיע מישהו או מישהי עם שאלה אמפתית אחת שיוצרת תנועה במקום הזה, הבנה עמוקה, התבוננות – כמו יצירת מקום לעצמינו, מרחב להרגיש.
לא חשוב אם נעשה עם זה משהו. תובנות ודרכי פעולה יגיעו, או שלא, אך עצם ההכרה משחררת ומזרימה אנרגיה חדשה.
אמפתיה זו ״ה״מתנה…
יעל בריסקר 