תינוק לומד את עצמו ועל עולמו מהמבט המיטיב של אמא שלו ( או המטפל העיקרי שלו) כמה הצורך הזה חי בנו ! שיראו אותנו שיכירו בקיומנו- אישור לאהבה שהיא הזכות המולדת שלנו, לא בגלל שעשינו משהו מיוחד, אלא פשוט כי אנחנו – אנחנו!
האופן שבו ראו אותנו והגיבו אלינו בהיותנו תינוקות פצפונים ובשנים הראשונות בכלל נטבע בתוך גופנו – צרכים שלא התמלאו, עדיין שם מבקשים להתמלא- ואז משתחזרים להם במערכות היחסים שלנו כגדולים. בזמן האחרון אני חווה מאוד חזק את חוסר הנראות – והבדידות כתוצאה מכך, וזה גורם לי להרהר – כמה ראו אותי כשהייתי קטנה, והאם היום אני רואה את עצמי? אפרופו נראות אני נזכרת בתרגיל של לואיז היי: להסתכל במראה, להביט לעצמי בעיניים ולומר: אני אוהבת אותך יעלי!

איזה אוהבת ?אני בקושי מסוגלת בכלל להביט על עצמי. ( ילדות מלאה ביקורת…)כמה פעמים ביום אני תופסת את עצמי מתנהלת מתוך איזה עיוורון- עד שאני נעצרת רגע ומנסה להבין- אלו רגשות חיים בי כעת? (גם זה תרגול של נראות פנימית)

כשמישהו פתאום רואה אותי זו מתנה יקרת ערך. עבורי זה ביטוי של אהבה ברמה העמוקה ביותר. רואים אותי- מישהו מהדהד את רגשותיי, אני קיימת.
על המתנה של הנראות שזוגות יכולים להחזיר אחת לשנייה ו וכיצד עושים זאת- אדבר בסדנה שאעביר ב ״פסטיבל כרמל לתקשורת מקרבת״ שיתקיים בסוף השבוע לסדנה קוראים: ריפוי בשניים- כיצד תקשורת מקרבת יכולה לעזור לרפא פצעי היקשרות וליצור ותחושת ביטחון בחיים.

בפסטיבל הזה ינחו רבים וטובים מחבריי המנחים מרחבי הארץ ביניהם :חגית ליפשיץ, תמי אביחיל – שתדבר על הורות קשובה( אפרופו) ערן טייכר, דני מקורי, רותם כהני, קליה שפירא, מירי שפירא שרון קולר ועוד רבים ורבות אחרים! מהרו להירשם כי מספר המקומות ( באמת!) מוגבל

I have a daughter – her name is Jasmine and she is my greatest teacher of Nonviolent Communication(NVC for short), the method I teach.

You could say that from her early years she was challenging to me. This is a girl I could never say 'no' to … and it's not that I didn't try.

I came to study NVC when my children were two years old, almost three, at the height of their "saying no" period, sometimes known as the "terrible two's" following an article I read in the American Mothering magazine, by Inbal Kashtan.

All I wanted, and dreamed was for the communication between me and my children to be close, open, inclusive, empathetic. That there will be flowing communication, that there will be trust in the relationship and trust that their needs are important to me. I wanted to say goodbye to the criticism, comparisons and guilt I grew up on.

And there was a lot of empathy and empathy – but, sadly, there were also a lot of quarrels, shouting, crying, anger … guilt and criticism ..

When I started writing The Jackal's Diary, I wrote about events with her and how I reacted in "Jackal language" that is, criticism, judgments, and counter-attack. She would say to me: Don't you think you are a hypocrite? Learning and teaching NVC, but not applying it with me?

Jasmine always stated her truth unabashedly.

And at times, that was true, but not always, of course. As I often say – with the people closest to us sometimes it is the hardest for us to implement.

So the years passed until one day my son (who suffered alot from the clashes between us) said to me, Mom, You two must not live together.

Something between usfelt torn from adolescence and beyond. The day came when Jasmine said, I can't take it anymore. Like drops of water on a stone that slowly erodes it. That's how it was here too. These words felt like a knife in my stomach – I realized that a line had been crossed …

Fast forward to these times. My daughter is almost 21 years old and gradually started leaving home. Already at the beginning of the first lockdown in Israel she went to the Netherlands and was there for seven months. For me it was a time of mental reckoning and fears, lest I might never see my beloved daughter again.

But she came back – and again left to live in a rented apartment, and soon after we both decided to go together for therapy.

And what do we do ?? Besides each one talking about her pain, bringing up painful memories, and her anger, I learn and practice with her "the" lesson of compassionate communication.

Sometimes I defend myself, I react, I take things personally – and sometimes, more and more and with the help of the therapist who reminds me of NVC and keeps the space safe for both of us – I remember to breathe, and say: "When I hear you say that … I feel , andsay it together with my deep need, the need for understanding and closeness to her

Then he pulled out a poem ( In hebrew) … that when I read it it is so moving and touching to me – and accurate to both my daughter and my mother ..

The lessons are still ahead of us – but I am very grateful

לפני מספר ימים הבאתי את נושא האוטנטיות למרחב אמפתיה ותקשורת מקרבת שאני מקיימת מאז תחילת סגר הקורונה בזום.תחילה יום יום וכעת שלוש פעמים בשבוע.
ביקשתי שכל אחד ואחת יבדקו בתוך עצמם מה זה אומר להם. עד כמה אנחנו אוטנטיים ביחסים שלנו עם אחרים, ועם עצמנו?בתקשורת שלנו? מה זה אומר בכלל?

סיפרתי איך באותו היום קניתי לעצמי נעלי התעמלות חדשות. בני היה בחופשה מהצבא וגם הוא נזקק לנעליים- ולאור זה שבדיוק פתחו שוב חנויות הלכנו יחד. לפני שהלכנו הוא אמר, אימא תלכי לפניי אני הולך לאכול סביח קודם , כי את יודעת – אני מכיר אותך: את צריכה יותר זמן להחליט- והמוכר יציע לך כל מיני דברים ואת תתבלבלי וזה ייקח זמן. אני יודע מה אני רוצה.

זה זרק אותי אחורה כשהיו שניהם (התאומים שלי) בני שנה ושלושה חודשים, והחלו את צעדיהם הראשונות. הלכתי איתם לחנות באלנבי (גרנו אז בתל אביב) שמכרה נעלי ״צעד ראשון ״ והתחלנו להסתכל – ומהר מאוד ראיתי שאני מתחילה להתבלבל ואין סיכוי שנצא משם ….לבסוף שאלתי אותם : מה אתם רוצים? תום הצביע על זוג בצבע חרדל ויסמין בצבע אדום. הם מדדו אותם- חייכו והיו מבסוטים!
זה הדהים אותי ומילא אותי שמחה שהם יודעים כבר עכשיו מה נכון להם, בניגוד לאמא שלהם!

למה אני מייחסת את זה? אין לי ספק בליבי שזה קשור,לדרך בה גידלתי אותם מהרגע שנולדו איפשרתי להם לינוק על פי הצורך שלהם, נעניתי לקריאות שלהם , והחזקתי אותם כשהיה צריך.. ואם לא יכולתי אני (כי בכל זאת תאומים) דאגתי שיהיה מי שירים אותם אם הם בוכים. דאגתי שהצרכים שלהם במגע, קרבה, וחיבור ייענו.

כך הם למדו לסמוך על האינסטינקטים , על הסימנים שהגוף שלהם נתן להם, שהגיע הזמן לינוק, שהם זקוקים למגע- הם למדו לבקש את מה שהם צריכים, הם למדו אמון, לסמוך על עצמם – למדו אותנטיות, ביטחון. כל אלה משמעותיים מאוד בתקשורת שלנו עם אחרים. גידלתי שניים שיודעים מה הם רוצים, אוכלים כשהם רעבים ומפסיקים כשהם שבעים, ויודעים בשניות להגיד איזו נעל מתאימה ואם זה נוח להם או לא.  בניגוד לאמא שלהם … שמבלה את חייה בלמידה להתחבר לתוך עצמה ולהבין מה נכון לה- ועדיין … יצאתי משם עם נעל קצת גדולה מדיי.

מחשבות? אשמח לשמוע אותן

להצטרפות למרחב שכעת מתקיים שלוש פעמים בשבוע

את הרצאה הזו ראיתי לראשונה לפני שנים אך שווה לחזור אליה שוב ושוב. היא אולי לא "סקסית" ( שיפוט שלי- פחות מרגשת וסוחפת) אך היא מרגשת בתובנות שלה, ומלאה בידע חשוב.

כאשר הזולו נפגשים הם אומרים אחד לשני sawubono שפירושה: ״אני רואה אותך״. הברכה הזו נגעה לליבה של המרצה, ד"ר הלן ריס –  פסיכיאטרית שמלמדת באוניברסיטת הרווארד. 

מה שעוד נגע לליבה זו סיטואציה שהיתה לה באחת הנסיעות האחרונות שלה:

 מי מאיתנו לא מכיר: זה עתה עלינו על המטוס, מתארגנים לטיסה, מי לשינה, מי לעבודה על המחשב, ופתאום צליל של תינוק בוכה בוקע וממלא את חלל המטוס. היא אומרת שהיא היתה עדה לכל מיני תגובות לאירוע כזה, החל ממבטים מבינים של הורים אחרים ועד לאנשים שנראים עצבניים או מתוסכלים או רצים לתפוס את המושב הריק היחיד בקדמת המטוס. אך הפעם משהו אחר לגמרי קרה: כשהתינוק בכה ובכה- פעוט בן שלוש ניגש אליו והושיט לו את המוצץ שלו.

היא חשבה לעצמה – וואו, סך הכל זה כל מה שכולנו רוצים, לא? שיראו ויבינו אותנו ושמישהו ידאג לצרכים שלנו? לא?

זו המהות של אמפתיה…

היא ממשיכה ומספרת על מחקר שעשה סטודנט שלה: הוא רצה לבדוק האם כאשר שני אנשים נמצאים באמפתיה – הדופק שלהם ועוד פרמטרים פיזיים נמצאים בסינכרון?

אז הוא הזמין זוגות של רופאים ומטופלים שהיו מוכנים שהפגישות שלהם יוקלטו ויצולמו ויהיו מחוברים למוניטור במהלך הסשן. זוג אחד היה המרצה עצמה ובחורה צעירה שהגיעה אליה לטיפול בשל הפרעות אכילה ומשקל עודף. הן היו מחוברות למוניטור שמזהה בבירור כששני אנשים באמת משקפים אחד את השני ( והיא מראה את זה בשקף) או לא.

הסטודנט שלה קרא לה לראות את התיעוד של הסשן שלה עם הבחורה המדוברת, והיא פשוט היתה בהלם. הבחורה, שנראית על פני השטח רגועה ורהוטה ושלווה- בעצם סובלת מחרדה קשה. הגלים שלהן תאמו אך הקווים של הבחורה היו בזיגזג מטורף.

 כשהיא הראתה לה את זה – היא ענתה : אני לא מופתעת בכלל- אני חיה עם זה כל יום- אך אף אחד לא באמת רואה את הכאב שלי. הלן נדהמה.

(זה גרם לי לחשוב על עצמי ואחרים- כמה מאיתנו מסתירים את הכאב, את המקומות הכי חשוכים שלנו? מפחד שלא יאהבו/ ירצו אותנו?)

הגילוי הזה נגע בה עד עמקי נשמתה, והווה פריצת דרך בעבודתה ופריצת דרך בחיי המטופלת שלה. 

היא חזרה לסרטונים כ״בלשית רגשות״ ושמה לב לכך שכל פעם שהמכשיר הראה תנועות עצבניות, זה התלווה בכל מיני תנועות פיזיות – כגון נגיעה בשיער, הפניית מבט. ככל שהיא למדה להבחין בתנועות הללו ושיקפה לה אותן בסשן המשותף – העבודה שלהן הלכה והעמיקה. היא החלה לפרוק את רגשותיה ובמקביל החלה להתעמל בפעם הראשונה בחייה. במהלך השנה שאחרי המטופלת הורידה יותר מעשרים קילו ממשקלה.

היא מזמינה אותנו לדמיין עולם שבו אנשים לומדים להיות אמפתיים (אמן)

לצורך העניין פיתחה הכשרה לאמפתיה מבוססת על מדע נוירולוגי .היא הכשירה רופאים בבית חולים ומצאה שכל מי שעבר את ההכשרה הזו – מטופליהם העריכו אותם כבעלי יכולת גדולה יותר להבנה, חמלה ויצירת קשר אישי. 

על מנת לזכור כיצד להתחבר באמפתיה יצרה מודל עם ראשי התיבות EMPATHY

E- eye contact- יצירת קשר עין. הדבר שהוא לכאורה בסיסי. חשבו על קשר העין שנוצר בין אם לתינוקה – מחקרים רבים הראו שבלי זה לא נוצרת ההיקשרות ההכרחית להתפתחות התינוק. 

M- muscles of facial expression- הפנים של רובינו הם ספר פתוח בכל הקשור ליכולת לקרוא את רגשותינו.  זהו כלי הישרדותי. 

P- posture – שפת גוף הוא חלק מכריע ביצירת קשר ואמפתיה – ראו שרופאים שנאמר להם לשבת ליד החולים שלהם בזמן ביקור רופאים, בילו יותר זמן לצד החולה

 והוערכו כאיכפתיים יותר. 

A affect- שיום וביטוי רגשות. לנסות לנחש מה עובר על אנשים

T- tone of voice – אינטונציה . מסתבר שאותו החלק במוח שלנו האחראי למנגנון הידוע כ fight or flight – קשור גם לטון הדיבור שלנו. כשאנחנו מופעלים רגשית, טון הדיבור והפנים שלנו משתנים באופן בלתי רצוני. זה אומר שאצל מרבית האנשים- הרגשות שלהם גלויים לכל, אך לא אצל כולם (כמו המטופלת שלה) לכן דרושה תשומת לב מיוחדת לסימנים נוספים. 

H-hearing the whole person הקשבה אמיתית ופיתוח סקרנות לגבי החוויה של האחר

Y-your response- התגובה שלנו. החוויות הפנימיות שלנו משקפות את אלה של אחרים…כשאנחנו עדים לאירועים מרגשים, יש לנו יכולת להרגיש ממש את הכאב או השמחה של האחר.  היא מצביעה על הסכנה בבריונות ברשתות החברתיות ומדוע היא כל כך גדולה – כשאין לנו יכולת לראות את הכאב של האחר, יותר קל להשפיל ולבייש.  

כולנו מחווטים לאמפתיה כי ההישרדות שלנו תלויה בכך.

כפי שאמר הדלאי למה:

״אהבה וחמלה הכרחיים. בלעדיהם, האנושות לא תשרוד״

תמיד אפשר ללמוד אותה: מעבידים שרוצים עובדים מעורבים ואיכפתיים (ורוצים לשמור אותם) יכולים בעזרתה להתכוונן לעובדים,היא חשובה למערכות הבריאות כי  חולים שאינם חשים שמתייחסים אליהם נוטים להחלים לאט יותר ומערכת החיסון שלהם נחלשת, גם בקרב מערכות החינוך השונות – הסבירות לנשירה מהלימודים אצל סטודנטים שמרגישים מנותקים גדולה יותר ללא אמפתיה מצד המערכת, מערכות נישואין ללא אמפתיה – עלולות יותר להיכשל. 

משפט המחץ בשבילי הן מילותיו של ג׳ונתן ספרן פוייר: ״כשאנחנו מוכנים לקבל תחליפים מוקטנים – אנחנו נהיים תחליפים מוקטנים". 

אני מאמינה שאמפתיה היא המפתח לראות ולהרגיש בו זמנית את הייחודיות שלנו ושל האחר, לקשור אותנו אחד לשני, ולהעצים בכך את עצמינו ואת האנושות כולה למען עתידינו ועתיד כדור הארץ בו אנו חיים. 

לצפייה בהרצאה  

https://www.youtube.com/watch?v=baHrcC8B4WM&t=12s

כשאנחנו מוכנים לקבל תחליפים מוקטנים – אנחנו נהיים תחליפים מוקטנים 

הציטוט הזה נוגע מאוד ללבי ומתריע על כך שבעידן בו החלפנו מפגש אמיתי בין בני האדם בווטסאפ ומדיה חברתית , לאט לאט אנחנו הופכים פחות ופחות רגישים לזולת, וגרוע מכך, לכדור הארץ שלנו וליצורים שחיים איתנו כאן. לקריאה נוספת על הסופר היהודי הצעיר שכתב ספר שהשפיע עליי מאוד Eating Animals, הוציא עכשיו ספר הנקרא We are the Weather- Saving the Planet begins at breakfast. 

לפני זמן מה התחלתי לשתף בפייסבוק שלי הרצאות TED שנוגעות לליבי ותורמות גם לעבודתי כמטפלת –  אני שמחה לשתף אתכם גם כאן. אתם יכולים למצוא אותם בפייסבוק גם עם ההשטג הזה:

הדרך לכעס ולשנאה סלולה – הדרך לאהבה אינה סלולה ״

לימה גבואיי
חתנית פרס נובל לשלום ומובילת מאבק הנשים לשלום בליבריה

כששמעתי את המשפט הזה מפי אחת המשתתפות בסדנה של סופ״ש של תקשורת לא אלימה, הלא היא תקשורת מקרבת-
פרצתי בבכי – ולא סתם בכי, בכי תמרורים.

עברו עליי ימים כואבים עם מועקה גדולה מאוד, ואבל גדול, בעקבות שיחה טעונה שהיתה לי.

הנושא של הסדנה – כיצד להשמיע ולשמוע את המילה ״לא״ בדרך שמחוברת עמוק לצרכים שלי ושל האחר .
אך הנושא רק היה הדלת שבה נכנסנו – מצאנו שזה הוביל לעוד ועוד מקומות בתוכי.

בתחילה שמתי לב שאינני נוכחת בסדנה לגמרי. השיחה שניהלתי השבוע חיה בי והטרידה אותי, וכשהשיחה בחדר עברה ל ״כעס״ – בעקבות תלונה שהשמיעה מישהי בקבוצה, האוזניים שלי הזדקרו!

תחילה אמרתי לעצמי- מה יש לה? מה היא מתלוננת? עד שהבנתי שהיא בעצם משמיעה באומץ את האמת שלה – וגם את שלי!

והמנחה הנפלא אמר : האם את יודעת שמה שאת אומרת לנו עכשיו זו מתנה?

כי כשאנחנו שומרים בבטן את הכאב שלנו – תלונה שיושבת על כאב כלשהו- זו איננה ״סתם״ תלונה – הכאב הזה הופך לרעל, והרעל מושפרץ החוצה, בכל מיני צורות.

מה שקרה לאחר מכן היה דיאלוג בין שני ה״צדדים״ בעניין המדובר , מעין גישור, בהחזקת המנחה והקבוצה, הדבר הוביל לביטוי כאב אמיתי וגם להקלה –

כאשר הראשונה נשאלה איפה היא עם זה עכשיו – היא אמרה את המשפט הזה של לימה גבואי, שנגע בי מאוד. עד כדי שהייתי צריכה לצאת מהחדר ולמצוא כתף לבכות עליה- ויש לשמחתי הרבה כאלה בסדנאות מהסוג הזה.

ואכן זה נכון – הדרך לכעס סלולה עבורינו , במיוחד כאשר אנחנו כועסים כעס עמוק שאין לו ביטוי, ובעיניי הדרך לאהבה אמיתית, ולא כדי להיות פוליטקלי קורקט או ״נחמדים״, עוברת דרך מתן ביטוי מלא ואמיתי לכעס ולכאב ( כמובן בלי לפגוע) ובהקשבה אוהבת של אדם שאינו שופט אותנו.

מאוחר יותר , הגיע רגע, שבו אמרתי שאני רוצה להביא סיטואציה – וזכיתי אני לקבל את סוג הנוכחות וההקשבה הפעילה והאמפתיה שמאפשרת לפרוק את הכאב שלי ובצורה מלאה.
לא אכנס לתוכן- כי זה לא רלוונטי- הנקודה היא שהכאב שאני סוחבת בתוכי הוא עתיק – ולא ״בגלל״ אותה שיחה או אותו אירוע- וכשניתנה לי האפשרות הזו להביעו- משהו עמוק התנקה .
כאילו שמישהו לקח מברשת של בקבוקי חלב וניקה את הקרביים שלי ומה שנותר שם היה נקי ופתוח וזורם.

מאוחר יותר, בשיחת טלפון עם בתי (שזה תמיד המדד לאיפה אני נמצאת) שמתי לב לקלילות ולאהבה בקולי – ללא מאמץ, בלי להיות ״נחמדה״. זה היה טבעי וזורם ובעיקר אוהב.

מדוע אני חולקת אתכם את זה? אולי כדי לספר שההקשבה הזו, הנוכחות הזו, שאינה מנסה ״לתקן״ אדם – אפשרית! ואחת הדרכים היא בדרך ש״תקשורת מקרבת״ מציעה – ויש כבר שלל דרכים ללמוד ולהתאמן בה בארץ.

יש לי את הזכות ללמד אותה וללוות איתה אחרים שכואבים וזקוקים להקלה, אך המטרה שלי כאן היא לא לפרסם רק את עצמי אלא להיות גם צינור מידע ולחבר את מי שרוצה למורים הנפלאים שאני מכירה בארץ ובעולם. שמחה לקשר את כל מי שרוצה לחוות את היופי הזה.

תודה אם קראתם עד כאן!

ערב שבת
מסיבת יום הולדת לחברה טובה
במשך חודשים רבים אני חושבת על היום הזה 
חושבת על לקנות כרטיסים להופעה שאני יודעת שהיא ואני יחד נהנה ממנה, חושבת על הבילוי המשותף
הזדמנות פז.
רציתי להפתיע אותה והייתי בטוחה שתשמח!