לתקן את הצינור – לתקן את העולם

peaceהעבודה שלנו איננה לתקן את כל העולם בבת אחת-
אלא למתוח את עצמינו מעט, על מנת לתקן את העולם שנמצא בהישג ידינו. כל דבר רגוע – שנשמה אחת יכולה לעשות על מנת לעזור לנשמה אחרת – יעזור המון!

קלריסה פינקולה אסטס – שכתבה את ״רצה עם זאבים ״

אתמול  היתה לי שיחה עם אישה מנשים עושות שלום – היא התנדבה להביא מקרה/קונפליקט בהדגמה שאתן מחר בערב   – בהרצאה על תקשורת מקרבת-ל 60 נשים -. ביקשתי ממנה לתת לי דוגמא של קונפליקט שהיתה מצויה בו … אולי עם עוד חברה מהתנועה.

היא לא יכלה להיזכר ברגע הראשון בקונפליקט ספציפי בתנועה אך כן נזכרה באירוע שקרה עם האינסטלטור שלה :
המקרה היה שבעת שתיקן משהו אחד – גרם לפיצוץ בצינור אחר, ועוד דרש שהיא תשלם בעד זה. אך זה לא מה שעיצבן אותה, אלא שהיא ביקשה ממנו מפורשות לחכות שתגיע הביתה לפני שמתחיל בעבודה. כשחזרה הביתה ראתה שהוא כבר עובד – והרגישה שכעס עולה בה.

שאלתי אותה מה היה הצורך שלה שלא נענה: שמתי לב, עד כמה שזה קשה לה לזהות את זה, כי אנחנו לא מורגלים בזה … שאלתי: האם זה אחריות? אמון? היא ענתה כן!!
מה הרגשת כשזה קרה??
פחד, חשש, דאגה חוסר אונים – היא ענתה..
ככל שהשיחה התקדמה היא אמרה : וואו , גיליתי כאן דברים שלא הייתי ערה להם!

ברגע שזיהינו יחד את הרגשות והצרכים שלה-  מגיע שלב הבקשה…שבתקשורת מקרבת זה השלב שבו אנחנו שואלים את עצמינו: באיזו דרך הצורך שלי יכול להתמלא? וממי?

מה יש לי לבקש ממנו? שאלה – הרי אין לי מערכת יחסים עם האיש הזה וסביר להניח שלא אפגוש אותו יותר!?

שתי תשובות יש לי על זה -אחד שיש לנו אפשרות גם לבקש מעצמינו בקשה – במקרה  הזה כדי לענות על הצורך שלה בביטחון, אחריות ואמון ייתכן שהיא תפעל אחרת בפעם הבאה. ושנית –
כל אינטראקציה כזו יש ביכולתה לייצר הבנה, היא מייצרת אנרגיה שאנו מפיצים בעולם-  של שלום או מלחמה. עלינו לשאול את עצמינו  –

האם אנחנו מעדיפים להיות צודקים או מאושרים? אי אפשר לעשות את שניהם –

ג׳רלד ימפולסקי

וזו המהות שאני כמהה לראות לעולם – שכל מפגש, כל דיבור, כל אינטראקציה שהיא בין בני אדם תייצר את העולם שאנחנו רוצים ורוצות לחיות בו.

וכדברי מהאטמה גנדי:
״היה אתה השינוי שאתה מבקש לראות בעולם״

ואני מוסיפה מרגע לרגע, משעה לשעה- בינך לבין עצמך – בינך לבין ילדך, בת/בת זוגך -בעבודה – במעגלים הולכים ומתרחבים -תקשורת מקרבת נותנת לנו את הכלים להגיע לשלום שאנחנו כל כך כמהים לו.

החלום שלי הוא שכמה שיותר א.נשים יחווו את יופיה

 

הר הגעש שבי

volcano
Photograph by Jennifer Morrow – Flickr

הבוקר צעקתי.

צעקתי על ילדיי.

צעקתי על עצמי…

ו….הצלחתי לצעוק ב"ג'ירפית" ובזה אני גאה!

זה התחיל סביב נושא ההסעות. בתי התרגלה ( אני הרגלתי) שאני מסיעה אותה לבית הספר. יש סביב זה המון עניינים, במיוחד שהם בני שבע עשרה ושמונה חודשים – ויש בי ציפייה שכבר יתנהלו ללא עזרתי. ועם זאת, אני ממשיכה להסיע..אולי כשאתם קוראים את זה אתם אומרים בלבכם: מה??? היא עדיין מסיעה? היא נורמלית? זה בסדר אני מרשה לכם לחשוב את זה (-:

וגם הבוקר, כשאמרתי לה שאני צריכה להיות אצל רופא השיניים בשמונה ולכן מוכרחים להקפיד לצאת בזמן, ואפילו קצת לפני, היא לא היתה מוכנה. מה גם שהיא עוד התקשרה לשאול איפה אני נמצאת ב07:25 (בהליכה עם הכלבה, אך ידעתי שאהיה שם בזמן כפי שקבענו)

ובכל זאת כשהגעתי, לא היתה מוכנה , וגם לא 10 דקות אחרי, ועוד התלוננה מדוע אני קובעת לי תורים כל כך מוקדם, ואז התפוצצתי! כבר היינו בדרך לבית הספר – ואני יודעת שייקח לי 20 דקות לפחות לחצות את העיר לצד השני, ולחזור (כי רופא השיניים נמצא ליד הבית). אז צעקתי! :  "תגידי , את נכה? את לא מסוגלת לקחת את עצמך לבית הספר?"  היא שתקה (לשם שינוי) – מיותר לציין שאיחרתי ברבע שעה- אך למזלי רופא השיניים לא עשה מזה עניין והבוקר המשיך.

לאחר מכן הגעתי הביתה – לאכול משהו לפני שאני ממשיכה והסתבר שגם תום צריך להגיע לבית הספר ברעננה ב-11. שוב מצאתי את עצמי בסיטואציה בה אני ממתינה, רואה שהוא לא קם בזמן כדי לקחת את האוטובוס ושוב מחכה להסיע אותו!

אז צעקתי! צעקתי לו קדימה- זוז כבר!!!!! שחררתי את הכאב שלי אך לא ממש נרגעתי.

גם צעקתי על עצמי!! מה את עושה את אותו הדבר שוב ושוב! הרי את יודעת שאיינשטיין אמר: "שיגעון זה לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות אחרות"?!? משוגעת!

בדרך אחרי כמה דקות – כאשר נזכרתי בתקשורת מקרבת וכמה חשוב לי לחיות את המודל אותו אני מלמדת- צעקתי ב"ג'ירפית" (שפת הג'ירף – שפת תקשורת מקרבת)שזה נשמע כך: " אני כל כך מתוסכלת !!! יש לי צורך לחוות הצלחה, והתקדמות, ולארגן את היום שלי כפי שאני רוצה , ונמאס לי לבזבז זמן על ההסעות הללו! חשוב לי גם שתגיע לבית הספר, ואני גם זקוקה להכרה והבנה מצידכם!" אז תום ענה,  "אם את לא רוצה, אל תסיעי – ומה, אני לא אומר תודה?" "לרוב כן אך לא תמיד, אך זה לא מה שמשנה- אני רוצה לדעת שחשוב לך להתארגן כי אתה גם רואה אותי! זה ביטוי של האיכפתיות וה -care  שלך אליי!." איכשהו גמגמתי בקשה ( שבלי זה הכל עדיין עלול להישמע כביקורת אשמה ודרישה אליו) שאלתי: מה, מה אתה אומר על זה?  ,לא יודע ענה" – בינתיים הגענו כמעט לבית הספר. השארתי לו כברת דרך ללכת ברגל על מנת שאוכל לעשות פרסה ולחזור להוד השרון, וללכת לספרייה – וסוף סוף להתחיל את יום העבודה שלי.

האמת? הרגשתי יותר רגועה ….אך עדיין הרגשתי שאני זקוקה לאמפתיה והתקשרתי לחברה מהתקשורת המקרבת…שבמקרה יכלה לקחת כמה דקות מהעבודה להקשיב לי. ניסיתי להבין מה הצורך העמוק שאותו אני מנסה למלא  כאשר אני ממשיכה להסיע למרות שזה מקור לעצבים!

היא הציעה- אולי צורך במשמעות? להיות עדיין משמעותית להם- שזה אחד הדברים האחרונים שאת יכולה לעשות עבורם כאמא? הרהרתי בזה…כן, אמרתי, אך יש עוד. חשוב לי לחוות הצלחה – בכמה רמות. היא שאלה – חשוב לך להרגיש בהצלחה במשימה שלך כאמא – שגידלת אותם לתפארת ויכולים לדאוג לעצמם? כן ,אמרתי ( ועלו לי קצת דמעות) – את יודעת כמה האמהות היתה כל השנים הדבר החשוב בחיי…כמה השקעתי בהם ובזה. וכעת אני רוצה גם לחוות הצלחה בעבודה שלי וחלק ניכר מזה זה "להצליח" לחיות את המודל שאני מלמדת, להצליח כבעלת עסק עצמאי, להצליח לכלכל את עצמי…"

"אולי גם את רוצה לבחור?" היא המשיכה- " אולי הצורך בבחירה של מה שאת עושה עם הזמן שלך? שאת לא "צריכה" להסיע אותם? שאת רוצה לעשות מה שאת רוצה?" כן…..הרגשתי עוד אסימון נופל. "אולי הצעקה הזו שצעקת היא הילדה הקטנה שבתוכך שצועקת : תנו לי לבחור!!!תראו גם אותי!!!" ??? כן, כן וכן. עם כל כן, אני שמה לב כמה אני יותר נרגעת – יותר מחוברת לעצמי, יותר שקטה.

אני אעצור כאן. הרי ממילא הכל נמצא בתהליך – תהליך של חיבור עמוק לעצמי- לעצמינו- למידה והתפתחות…

אני בהכרת תודה לילדים שלי. הדלאי למה אומר:

"האנשים בחיים לא מפריעים להתפתחות הרוחנית שלי – הם ההתפתחות הרוחנית!"

אני גם בהכרת תודה לתקשורת מקרבת ולחברים לדרך כמו חגית שמאפשרים לי לגעת במקומות הכואבים…להסתכל עליהם. וקשה לגעת במקום הכואב הזה, לא? אממה אם לא נוגעים בו- נותנים לו מקום, הוא ממשיך לצמוח ולצמוח בתוכינו עד שמתפרץ החוצה כמו מהר געש! וכשנותנים לכאב לעלות, כמו קצף במרק שאנחנו מבשלים: אנחנו מנקים, ועוד קצף עולה אחרי כמה דקות, מנקים ועוד עולה עד שלאט לאט המים נשארים צלולים צלולים – הצלילות של החיבור העצמי והשקט והחיות שבאה איתו.

מאחלת לכולנו שנה טובה- שנה של צלילות, של חיבור עצמי, של אהבה עמוקה לעצמינו ( עוד צורך שזיהיתי שם) לילדה הקטנה שחיה עדיין בתוכינו…אמן

 

 

לחבק את עצמי

 

IMG_0896

"כל אלימות היא ביטוי טראגי של צרכים שאינם מתמלאים״ מרשאל רוזנברג

חמישי
חוזרת הביתה אחרי יום עמוס רגשית מסדנא שתיארתי בפוסט בפייסבוק מיום שישי שעבר.
עוד בכניסה לבניין רואה שליח של אגאדיר עם משלוח. אומרת לעצמי: זה בטח הילדים שלי הזמינו, ואכן, איך שאני עולה אחריו הוא באמת עומד בדלת דירתינו ומוסר את השקית לבני.

אני נכנסת: ״היי אמא!״
מה, הזמנתם אוכל? למה לא שאלתם אותי אם אני רוצה? (״למה״ היא מילה שכבר עושה בעיות ….)
לא ידענו מתי את באה!
אבל, התקשרתי מהדרך!
אבל אמא! איך יכולנו לדעת?

מאותו הרגע ואילך ובמשך כמה דקות ארוכות מאוד ״קיטרתי, יללתי, התנהגתי כקורבן ( כל אלה שיפוטים אגב- אם היתה שם מצלמה היא היתה מתעדת אישה אומרת כל מיני דברים בטון גבוה יחסית) מיותר לציין שילדיי כבר מזמן הפסיקו להתייחס והמשיכו לאכול ( מה שהתברר לי אחר כך מבתי כארוחה כבר לא כזו כיפית). ייללתי כתן״ ומה התוצאה ? הילדים לא נפתחו אליי ,ויותר מכך, גמרו לאכול את האוכל בסלון ( והשאירו שאריות שם) והלכו כל אחד לחדרו

הייתי רעבה והיתה לי תוכנית קודמת להכין בורגר טבעוני – ופשוט שמתי אזניות עם U2 בקולי קולות לעצמי- ובמקום פשוט להזמין גם לי משהו, עמדתי שעתיים (!!!) והכנתי את הבורגרס ה@&#%* הללו והרגשתי אומללה. (יצאו בססססדר לא משהו

חזרתי הביתה מיום קשה ובמקום לומר בג׳ירפית : ״היי חברה׳ כשאני רואה את האוכל שהזמנתם אני מאוכזבת, שלא לומר גם רעבה, כי אני כל כך הייתי רוצה שיראו אותי, ויחשבו עליי וישאלו אותי : היי מה שלומך? רעבה? היה לי יום מה זה קשה ומאתגר! מה אתם אומרים? יש רעיונות? ״ . גם יכולתי לתת לעצמי אמפתיה:

לומר לעצמי – וואו .. באת הביתה והיית כל כך רעבה! כל כך רצית שמישהו יטפל בך ויאכיל וישאל אותך : יעלי … איך היה היום שלך?  מרגישה עצב, בדידות ואכזבה כשזה לא קורה… ?

ולחבק את עצמי, ולחבק גם את הצער והעצב והכעס והתסכול.. בדיוק כשם שהייתי מחבקת תינוק בוכה …

 

יש יותר סיכוי שהייתי מגייסת את עזרתם וליבם היה נפתח אליי . הראייה לכך היא שבשבת, כששכבתי במיטה כל היום והרגשתי זוועה ועלה לי לחץ הדם יכולתי לתקשר את כל זה ( אמנם בווטסאפ אך עדיין) לבתי – וזכיתי למראה ולהבנה וגם למשפט הזה:
״בכנות, אמא? את לא בדיוק עוזרת לעצמך עם כל זה, כמו אותו היום שחזרת והתחלת להתלונן על האוכל, והרסת לנו את הארוחה!״

.
לא התקרבתי במאומה למילוי הצורך שלי בנראות ו- care התחשבות ועוד… רק הישגתי תוצאה הפוכה- נתק
(וזה כבר הדפוס הפרטי שלי כנראה – לחוות שוב ושוב ניתוק ובדידות בעולם הזה)

לכן – כל ביטוי אלים היא טראגי; כי זה רק מרחיק אותנו ממילוי הצרכים העמוקים שלנו, כמו- קשר, אהבה , שייכות חברות. כפי שאמרה ידידה זה מכניס אותנו ללופ אינסופי…
ואם אנחנו כן מקבלים מה שאנחנו, ורק אנחנו, רוצים בטקטיקות הללו, אז המחיר של זה כבד – מחיר של עוד אשמה והרגשה גרועה ..ואולי טינה מתמשכת.

מה המסקנה שלי מכל זה? ומה אני ממליצה לעצמי בפעם הבאה ? במקום להתנהג בכל אותם דרכים לא מועילות שתיארתי קודם, אמפתיה עמוקה לעצמי …ולחבק חיבוק גדול..

היום יום ההולדת שלי – 56 שנה כעסתי על עצמי , שפטתי את עצמי – היום אני נולדת מחדש לרכות ואמפתיה לעצמי קודם כל!! אמן!  המשך קריאת הפוסט "לחבק את עצמי"

מלאכה עדינה ושמה גישור

מלאכה עדינה ושמה גישור

עד לפני שלוש שנים עסקתי בצורפות. לא צורפות תכשיטים אלא צורפות כלים…יצרתי שפה ייחודית משלי של חיבורים עדינים בין מתכות שונות ע״י חוטי ברזל אותם הייתי קולעת – חוט ועוד חוט ועוד חוט…ונוצרו להם גופים בכל מיני גדלים – אפשר לראות כמה מהם כאן התנועה של הקליעה נוצרה בצורת השמונה השוכב או צורת האינסוף..עוד שמונה ועוד שמונה, יצרה מסה עדינה…

ההשראה לכלים היתה רוחנית ומעוגנת בתרבויות הקדומות של האיזור בו אנחנו חיים…

מתי-שהוא היכרתי את תקשורת מקרבת – שהפכה כידוע לעיסוק המרכזי שלי וה – passion שלי בחיים. למה? כי אני מאמינה שהיא מאפשרת לנו – כשאנחנו משתמשים בה – להגיע להבנה עמוקה אחד עם השני – אך הדבר הזה נוצר – לא על ידי תנועה אחת – זבנג וגמרנו. זו תנועה מתמדת של תמלול הצרכים שלנו והקשבה לצורך של האחר.

להפתעתי גיליתי שהסמל של הארגון הבינלאומי של תקשורת מקרבת מבוסס על צורת האינסוף, השמונה השוכב…ולימים יצרתי לי לוגו חדש – של התנועה האינסופית הזו..

infinty3 small

מרשאל רוזנברג אמר לא פעם שכשנוצרת איכות מסויימת של חיבור הפתרונות מוצאים אותנו ….

האמת- עד שלא חווים את זה – לא מבינים על מה מדובר..

זו המלאכה העדינה שאני עוסקת בה כעת – יצירת המרחב לקליעת החיבורים הבלתי נראים בין שני אנשים שיש בהם כאב, הכאב שנוצר מחוסר הבנה וריחוק – אולי משחיקה של היום יום, אולי מפצעי ילדות שעולים לפני השטח כשהמציאות מביאה את עצמה בכל מיני דרכים.

כשיצרתי במתכת כלים יפים – הסיפוק שלי נוצר מזה שלקוחותיי סיפרו שכשהם חוזרים הביתה ורואים את החפצים שלי זה משרה עליהם שלווה…

הסיפוק הגדול שיש לי היום הוא לראות את ההקלה על פניהם של הזוגות שיוצאים בחיבוק מהקליניקה. אין זה אומר שהבעיות ״נפתרו״. זה אומר שהם מצאו את הדרך חזרה אחד אלי השנייה…ולאט לאט נלמדו דרכים חדשות, נוצר אמון חדש…ניתן לנשום יחד ביתר קלות.

מזמינה אתכם אליי להיות חלק מהמלאכה העדינה הזו

באהבה,

יעל

10312120163_196b86fd09_n

״ מה, את עושה דוקטורט?״

לגדל-ילדים-בחמלה-כריכה-page-001

 

לפני שילדתי את התאומים שלי יסמין ותום

(היום בני 17.5 )- קראתי ערימה של ספרים, על תינוקות על הורות.
חברה של אימי- כשראתה את הערימה שהזמנתי אז מאמזון צחקה: ״ מה, את עושה דוקטורט?״
צחקתי חזרה- אך בליבי חשבתי- יש משהו יותר חשוב לעשות עליו חקירה לעומק? אך כמובן, לא כולם פרקפקציוניסטים כמוני – (וזו לא תמיד תכונה טובה כל כך) אך כזאת אני – גם בקריירה שלי כצורפת וגם כשאני מאמצת ארנב – אני קוראת תחילה כל מה שאני יכולה על הנושא!
בסך הכל רציתי להיות האמא הכי הכי טובה שאני יכולה להיות. (והשד יודע מה זה)
החקירה הזו הובילה אותי לתקשורת מקרבת – במקור תקשרות לא אלימה, לגישה ולמודל שיסד ד״ר מרשאל רוזנברג, ז״ל. המפגש הזה, ב – 2003 הפך להיות הרבה הרבה יותר מטכניקה להשתמש בה בהורות שלי – זה הפך להיות דרך חיים, תשוקה גדולה, דרך להכרת עצמי ברמה העמוקה – (לפעמים גם דרך להלקות את עצמי עוד קצת חחחחח- או עוד רף שהצבתי לעצמי)

דרך שאני מאמינה שיכולה להביא הבנה עמוקה, לשיתוף פעולה מתוך רצון הדדי, וכן- אני מעיזה לומר- גם דרך לשלום.
אם את אישה שיש לך כמיהה לשלום, לשקט, לביטחון ואיכפתיות הדדית – אם הלב שלך אומר : מוכרחה להיות דרך אחרת להתנהל בעולם הזה, וביום יום הזה, שאינה מבוססת על כוח, על מי צודק, על הטלת פחד ואשמה- ורגשות אשמה עצמיים-
אני מזמינה אותך בכל ליבי להצטרף אליי לדרך הזו, שעונה לי על כך הרבה צרכים- של הכרה, הקשבה, הקלה, חיבור עם האהובים שלי, כולל חברות, קולגות, ובראש ובראשונה עם ילדיי היקרים שהביאו אותי אליה.

עוד שבועיים פותחת קורס – פרטים באיוונט 
מוזמנת באהבה

יעל

ארבע אפשרויות לשמוע מסר- או איך באמת לשמור על קשר גם ברגעים טעונים….

Marshall Rosenberg

לא משנה מה מישהו אומר לכם – תקשיבו רק לרגשות ולצרכים שלהם! – מרשאל רוזנברג

מה זה אומר? (בסרטון הזה אתם יכולים לשמוע אותי מדברת על זה…).

לדוגמא : אם בתי צועקת לי: "אמא את לא מקשיבה לי!"

  1. אזני תן מופנות החוצה – כשאני עם האזניים של התן החוצה אני שומעת את דבריה כהתרסה, כטענה, כביקורת עליי, כהאשמה- ומה תהיה לרוב תגובתי? ניחשתם? נכון! אחזיר לה בטענת נגד כמו: "על מה את מדברת!! ברור שאני מקשיבה! " או " ואת מקשיבה לי?" – מה תהיה התוצאה של זה? ניתוק, כעס – טריקת דלתות. איך זה מרגיש? חרא!  מדוע זה קורה? יש לנו – בבסיס המוח חלק שנקרא: המוח העתיק או המוח הזוחלי – והוא נוצר בתקופה קדמונית ביותר כשבני האדם עסקו בעיקר בהישרדות ( טוב, גם היום אנחנו שורדים…)  כשמישהו תוקף אותנו מופעל מנגנון שנקרא: Fight,Flight or Freeze. המנגנון הזה גורם לנו להגן על עצמנו. לא משנה שאנחנו כבר לא חיים באיזו מערה, וחיית טרף ענקית מאיימת עלינו – ברגע שבתי צועקת עליי – היא חיית הטרף, היא האויב! (לא נעים להגיד) (-:
  2. אזני תן מופנות פנימה – כשאני עם האזניים של התן מופנות כלפיי – אני מתחילה לדבר אל עצמי באותה הנימה – של האשמה וביקורת עצמית. זה עלול להישמע ככה – : " אוף איזו אמא גרועה אני, אין לי סבלנות לילדה שלי" – ומכאן הדרך להידרדרות מצב הרוח קצרה ביותר …
  3. אזני ג'ירף מופנות החוצה – מרשאל רוזנברג היה קורה לזה: "הטכנולוגיה המתקדמת שלי" . כשאוזני הג'ירף שלי עליי, קודם כל אני לוקחת נשימה ( שאיפה ארוכה פנימה והחוצה) עצם הפעולה הזו – הנשימה – מעקבת תגובה – ומעבירה את התודעה למוח הלימבי ולנאו קורטקס ( מה זה הסינית הזאת?) – שני החלקים שהתפתחו בהמשך האבולוציה שלנו.  המוח הלימבי זה החלק במוח שמרגיש , והנאו קורטקס זה החלק במוח שחושב , המנתח את המצב, הרואה את הדברים מפרספקטיבה אחרת- בדיוק כמו הג'ירף! עם אזני ג'ירף אני שומעת אך ורק את הרגשות של בתי ואת הצרכים שלה. זה עשוי להישמע כך: " את כל כך רוצה שפשוט אעצור את מה שאני עושה ואקשיב לך, נכון?"  אני שומעת שהיא נסערת, עצובה מיואשת, כואבת, היא כמו חיה פצועה! אני שומעת שהיא זקוקה לנוכחות האוהבת שלי. אני עוזבת לרגע ( רק לרגע, לא לתמיד…) את עצמי ונכנסת לנעליה. מה היא מרגישה מה היא צריכה? תוצאה … מעצם העצירה , הנשימה, הניחוש של הצרכים שלה אני מצליחה לא לקחת את זה אישי, להבין שזה לא נגדי – אני מעבירה את זה לתדר אחר לגמרי! זה ממש קסם! והיא תרגיש הקלה, הצורך שלה בהבנה ונראות יתמלאו, היא תירגע…ותיכנס פנימה ותבדוק עם עצמה, זה מה שאני צריכה? המתנה היא כפולה…ומכאן יתפתח דיאלוג..
  4. אזני ג'ירף מופנות פנימה – למעשה, זה השלב הראשון…. כשאוזני הג'ירף שלי מופנות פנימה, אני נותנת את אותה איכות של הקשבה לצרכים ולרגשות שלי כמו שאני נותנת לבתי. אני מדברת אל עצמי ברכות, ואומרת: " אני מרגישה חסרת אונים, אני כל כך רוצה לעזור לבתי, ולא יוצא לי טוב! יוצא עקום! אני גם כל כך עמוסה כרגע, וזקוקה למרחב שלי…מממ… מה יכול לעזור כרגע" ואני יושבת עם זה רגע, לא ממהרת לפתרון. בכלל בשפה הזו אנחנו ממליצים לקחת את הזמן…לא למהר לפתרונות – עד שהלב מקבל את ההכרה ואהבה שהוא זקוק להם.

אז בפעם הבאה שמישהו שולח לכם מסר….תשלפו את אזני הג'ירף שלכם – "יהיו לכם חיים ארוכים יותר" כדברי ד"ר רוזנברג !

רוצים אזני ג'ירף? תקליקו כאן להורדה

באהבה יעל