תלכי לישון! תילכי לישון כבר!

תלכי לישון! תילכי לישון כבר!

נשמע שזה משהו שאגיד לבתי, לא?

אבל זו אני, נוזפת בי.

כל ערב אני אומרת לעצמי: היום אלך לישון מוקדם!

וכל לילה – אני מוצאת את עצמי סוחבת עד 01:00..

הדיאלוג, או יותר נכון מונולוג הולך כך:

"למה את הולכת לישון כל כך מאוחר? את יודעת שאת הרוסה למחרת, מתחילה את היום שלך מאוחר, איטית, גמורה מעייפות. קראת את כל הנתונית על כך ששינה חיונית , הדבר הכי חשוב שאת יכולה לעשות עבור עצמך, עבור העסק שלך, והצלחתך המקצועית!"

ובכל זאת, לילה אחרי לילה – הנה את: מול המחשב, אוכלת ארוחת לילה, צופה באיזו סדרה שנדבקת אליה ( "גדולה מהחיים" , כרגע (-:)

ומחזיקה ומחזיקה.

מה יהיה?

כשאני שומעת את הקולות הללו בתוכי אני מרגישה, עצב, דכדוך, כווץ ובעיקר – חוסר אונים. למה באמת? הבעייה היא שהשאלה "למה?" כמו שאני מלמדת אחרים, לא עוזרת, רק מעמיקה את האשמה.

אז, כעת אני מנסה להבין את יעלי – כי יש שם יעלי קטנה…שנאבקת להישאר ערה, למרות העייפות שלה. כרגע היא שותקת, מושתקת – אך יש בי דחיפות הולכת וגדלה לשמוע אותה…

אני נושמת

אני רואה את עצמי ילדה קטנה – שאולי אמרו לה : "הגיע הזמן לישון!" אך שינה עבורי, פירושה פרידה . פירוש הדבר שאני לבד.  את פוחדת יעלי? …מתביישת לומר שכן. היית רוצה שמישהו יהיה לידך? היית רוצה לבחור איפה לישון?

אני פתאום בת שמונה – בארצות הברית..ישנה בחדר הגדול שלי לבד, אני שומעת קולות בוקעים מהחדר השני – סבא נחמן שלי, שמבקר אותנו, ישן בחדר של אחי, יובל, ועולים משם צחוקים. ואני כאן לבד בחושך. כל כך הרבה צרכים לא מתמלאים כגרע עבורך יעלי, נכון ?כמו להינות, להרגיש בטוחה, לבחור…? נכון….

עצב עולה 

סתם לצוות על עצמי שוב ושוב, לא יעזור!

נושמת…

נזכרת שזו הסיבה שכל כך רציתי לינה משותפת עם ילדיי כשהיו קטנים – שלא יזהו שינה עם פחד. גם עבורי זה היה תענוג! אני עדיין זוכרת את הריח והמתיקות של נשימתם העדינה – ולהתעורר לצידם ( הם תאומים) זה זיכרון מתוק שאנצור כל חיי! ( שלא לדבר על זה שעזר לי מאוד עם הנקות לילה) . כשהם בגרו, כל אחד ואחת, בקצב שלה, נפרד מהמיטה שלי… 

מעניין שבתי, יש לה מנגנון כזה מלידה – היא פשוט אדם של לילה!! (במיוחד כטינאייג'רית) מצאתי את עצמי בשלבים שונים בילדותה, מצווה עליה : לכי לישון כבר! אני צריכה ספייס! אפילו הייתי על הבמה עם ביירון קייטי על הנושא הזה! כלום לא הועיל…ולא רציתי להמשיך להיאבק בה. הבנתי שהצורך שלה באוטונומיה – להחליט על עצמה, חזק כל כך !

ומה הלאה?

אין עדיין תשובה. דרישות לא מועילות או מקדמות, זה אני יודעת וחווה. 

להמשיך להבין את עצמי – לתת לעצמי באמת את הספייס – מרחב, נשימה..

וחיבוק של אהבה.

נ.ב. אפרופו שינה עם ילדים – אני אוהבת שת גישתו של ד"ר סירס שכתב את הספר החשוב "הורים גם בלילה" . חשוב לקרוא!